בדיוק על התפר שבין בחור צעיר לאיש צעיר, כשלרוב האנשים בני גילו יש כבר ילדים, בחר אסף הראל לכתוב ספר ילדים. זה לא ספרו הראשון - את הקודם הוציא לפני עשר שנים, "אבל אז לא הייתי מי יודע מה מוכר, אז הספר לא ממש עניין אף אחד", הוא מודה. הפעם, הבחירה בבלון כגיבור הראשי של ספרו החדש, "הבלון שלא ידע לעוף", דווקא כן קשורה לעובדה "שגם אני מלא אוויר וקירח".
זה, כנראה, מה שגרם לזוגות הורים וילדים לפקוד את חנות "הספרייה" של 'צומת ספרים' בדיזינגוף סנטר. חלקם סלבס שבאו לשמוח עם אסף ברגע המרגש של הולדת הספר, חלקם סקרנים שנקלעו לחנות במקרה. אסף הקריא מהסיפור קטעים, הדגיש פינות נסתרות בציורים, ומילא את הילדים ואת המבוגרים בסקרנות גדולה, דווקא למה שקורה אחרי שהעלילה נגמרת.
ספרו החדש של הראל מספר על בלון שלא יודע כיצד לעוף, מה שהופך את ההורים שלו למאוד לחוצים. הם שולחים אותו לבית ספר לבלונים ולמומחים שינסו לעזור לו. לבסוף, דווקא מצוקה של 'דמוי ילד' אחר - קוץ שלא יודע לדקור - גורמת לבלון להתקדם בחייו ולעשות מעשה. מעשה שאולי לוקח רחוק מאוד את המסר של הספר, והופך אותו לרלוונטי גם לקהל מבוגר יותר.
"יש סביבי הרבה הורים צעירים," מספר הראל, "ואני רואה כמה מהר הם נלחצים כשהילד לא עושה בדיוק מה שהוא אמור לעשות. נגיד, שהוא לא מתהפך בדיוק אחרי תשעה חודשים, או לא אומר את האות למד כשהוא מתחיל לדבר. אני חושב שהספר מציג נקודת מבט שאומרת שלא לכל דבר צריך מומחים. לפעמים הזמן עושה את שלו, וילדים צריכים פשוט לגדול".
אז הבלון זה בעצם אתה?
"לא, והוא גם לא נכתב בהשראת ילד ספציפי. אני זוכר שאני לא ידעתי להגיד את כל האותיות כשהתחלתי לדבר, ועם הזמן זה הסתדר. אני חושב שספרים מעניינים הם ספרים עם קונפליקט ועצב.
איזה סיפורים אהבת כילד?
"סיפורים בעלי סוף מורכב, כמו 'הנסיך המאושר' של אוסקר ויילד, וסיפורים של מקס נורדאו. אני פחות מתחבר לסיפורי ילדים מתקתקים עם סוף סגור. הרי כל ילד יכול לזהות לבד את סוף הסיפור, כמו ב'חתיכה החסרה' של של סילברסטיין - ברור שבסוף היא תמצא את החלק שחסר, והילד מבין את זה".
הילדים ב'צומת ספרים' דווקא נראו מרותקים לסיפור של הבלון. הם עברו איתו את כל המסע, בין המומחים, והלימודים והחוויות והאנשים, עד שהבלון החליט לעוף אל תוך הקוץ. כל הילדים ששמעו את הסיפור רצו מאוד לדעת מה קרה לו בסוף, אחרי שנתקל בקוץ. "הסוף של הסיפור פתוח", מתוודה הראל, "וכל ילד יכול לקחת אותו למקום שלו. הוא עוסק בהתמודדות פנימית, ובדיאלוג פנימי שיש לכל ילד, כמה רחוק אתה הולך עם הרצון שלך, והספר שלי מחדש מהמקום שהוא מתעסק בתהליך שעובר על הבלון ולא מחפש את הסוף המושלם".
את הספר ערכה אחותו של אסף, תמי, ואייר אומן בשם אשר שהוא בכלל אנימטור. "סיימתי לכתוב את הספר לפני שלוש שנים", מספר הראל, "והצייר מאיר פיצ'חזדה היה אמור לאייר אותו, אבל למרות שהוא מאוד אהב את העלילה, היה לו קשה עם המעבר מציור לאיור. לאשר הגעתי אחרי חיפושים רבים של אנימטור שייצר קטע לעונה הבאה של 'מסודרים'. אחרי שנה מאומצת של עבודה משותפת על הדמויות והרקעים, הספר היה מוכן".
אתה מרגיש חלק מהגל הזה ששוטף את מדפי חנויות הספרים - סלבס שכותבים ספרי ילדים כמו מורן אייזנשטיין ודודו טופז?
"אני חושב שלא נכון לשים את כולם תחת אותה קטגוריה. כל אחד יוצר מהטעמים שלו, ויש הבדלים בין סלב כזה או אחר. אני במשך שנים כתבתי לערוץ הילדים, ספר ילדים ומחזה לילדים. כתיבה זה מקצוע, ולפעמים כתיבה ומפורסמות הולכים ביחד. לכתוב את הספר הזה היה מבחינתי מהלך טבעי".
אתה חושב שבעתיד, לצד הכתיבה הטלוויזיונית והכתיבה לילדים, תרצה להעמיק עוד יותר בכתיבה ולכתוב רומן?
"אני לא חושב שיש לי את הכשרון לכתוב רומן, זה דורש התמודדות פנימית יותר עמוקה. בינתיים אני מתמקד בסיפורי ילדים בלבד. הספר עוסק בילד שצריך את הקצב שלו וזה אוטומטית מטריף את הסביבה - אולי הוא בא להראות שיש ילדים עם קצב אחר, והם לא פחות טובים".
