mako בידור מעניק לכם פרק ראשון מתוך הספר "סחיטה" ואת האפשרות לרכוש אותו בחצי מחיר. כל שעליכם לעשות הוא לשלוח הודעת טקסט עם המילה "צומת" למספר 6070 ולחכות להודעת קבלת הנחה. לאחר מכן, גשו לחנות "צומת ספרים" הקרובה אליכם, הציגו את ההודעה וקבלו הנחה.
אז על מה הספר? "סחיטה" הוא רב מכר נוסף מאת ג'ון גרישם שייקרא בנשימה עצורה, המציב סימני שאלה על הגבולות הדקים עד מאוד בין צדק לפשע, בין עורך־הדין ללקוחו, בין עורך־הדין לבין עצמו.
---------------------------------------
1. המבצע בכפוף לתקנון הנמצא במשרדי קשת.
2. המבצע עד ה-31 ביוני או עד גמר המלאי.
3. עלות שליחת הודעה 1 ש"ח.
קריאה מהנה.
על פי הכללים הנהוגים בליגה הצעירה של ניו־הייבן, כל ילד שיחק לפחות עשר דקות בכל משחק. חריגות מן הכללים התאפשרו כאשר השחקנים הרגיזו את המאמנים שלהם, נעדרו מאימונים או הפרו כללים אחרים. במקרים כאלה, היה יכול המאמן לשלוח פתק לפני המשחק וליידע את רשם הנקודות שתלמיד זה או אחר לא ישחק הרבה, אם בכלל, בגלל הפרעות כלשהן. בעיני הליגה זה לא כל כך מצא חן; אחרי הכול, הדגש במשחקים האלה היה על הפעילות הגופנית ולא על התחרות.
כשנותרו ארבע דקות לסיום המשחק, הסתכל המאמן קייל לכיוון הספסל, הינהן בראשו לעומת ילד קטן ועצוב בשם מרקיז ושאל: "אתה רוצה לשחק?" מרקיז ניגש אל שולחן הרשמים בלי לענות והמתין לשריקה. הפרות הכללים מצידו היו רבות - היעדרות מאימונים, היעדרות מבית־הספר, ציונים גרועים, אובדן התלבושת, ניבול פה. למען האמת, אחרי עשרה שבועות וחמישה־עשר משחקים, מרקיז הפר כל כלל מן הכללים המעטים שמאמנו ניסה לאכוף. המאמן קייל כבר הבין מזמן שכל כלל חדש יופר מייד על ידי כוכבו, ומסיבה זו קיצץ את רשימתו ונאבק בפיתוי להוסיף כללים חדשים. זה לא עזר. הניסיון לטפל בכפפות משי בעשרה ילדים מן החלק העני של העיר הביא את הרֶד־נַייטְס למקום האחרון במחלקת בני השתים־עשרה ומַטָה בליגת החורף.
מרקיז היה רק בן אחת־עשרה, אבל ללא ספק השחקן הטוב ביותר באולם. הוא העדיף לקלוע ולזכות בנקודות ולא למסור ולהגן, ותוך שתי דקות הוא רץ, כידרר ועבר בין שחקנים גדולים ממנו בהרבה ורשם לזכותו שש נקודות. הממוצע שלו היה ארבע־עשרה, ואילו הורשה לשחק יותר מחצי משחק, היה מגיע מן הסתם לשלושים. לדעתו האישית, הוא לא ממש נזקק לאימונים.
למרות מופע היחיד הזה, המשחק נידון להפסד. קַייל מק'אבוֹי ישב בשקט על הספסל, צפה במשחק והמתין שהשעון יתקדם. עוד משחק אחד והעונה תהיה מאחוריו, עונה אחרונה שלו כמאמן כדורסל. במהלך שנתיים הוא ניצח בשנים־עשר משחקים, הפסיד בעשרים וארבעה, ושאל את עצמו איך אדם הגיוני כמוהו היה מוכן בכלל לאמן בכל רמה. הוא עשה זאת למען הילדים, כך אמר לעצמו אלף פעם, ילדים ללא אבות, ילדים מבתים עניים, ילדים שנזקקים לנוכחותו של גבר חיובי בחייהם. והוא עדיין האמין בזה, אלא שאחרי שנתיים של השגחה, של ויכוחים עם ההורים כשאלה טרחו לבוא, של מאבקים עם מאמנים אחרים שלא נרתעו מלרמות וניסיון להתעלם משופטים בני־עשרה שלא ידעו להבדיל בין חסימה לתקיפה, נמאס לו. הוא תרם את חלקו לקהילה, לפחות בעיר הזאת.
הוא צפה במשחק, המתין וצעק מפעם לפעם, כי זה מה שמאמנים אמורים לעשות. הוא הסתכל על האולם הריק ששכן בבניין לבנים ישן בחלק המסחרי של ניו־הייבן - ביתה של הליגה הצעירה זה חמישים שנה. כמה הורים ישבו על ספסלי הצופים, וכולם חיכו לשריקת הסיום. מרקיז שוב קלע. איש לא מחא כפיים. לרד־נייטס חסרו שתים־עשרה נקודות שתי דקות לפני הסיום.
בקצה הרחוק של האולם, ממש תחת לוח התוצאות הישן, עבר בפתח גבר בחליפה כהה ונשען על המושבים הניידים. הוא בלט בשטח מכיוון שהיה לבן. לא היו שחקנים לבנים באף אחת מן הקבוצות. הוא בלט גם מכיוון שלבש חליפה שחורה או כחולה כהה, חולצה לבנה ועניבה בצבע בורדו, מתחת מעיל גשם שהודיע על נוכחותו של סוכן חשאי או שוטר מסוג כלשהו.
המאמן קייל ראה במקרה את האיש כשנכנס לאולם הספורט, וחשב לעצמו שהוא לא שייך למקום. אולי הוא בלש, ואולי נרקומן שמחפש סוחר סמים. כבר קרה בעבר שנעצרו אנשים באולם הספורט. אחרי שהסוכן/שוטר נשען על המושבים, הוא העיף מבט חשדני ארוך לעבר ספסל הרד־נייטס ועיניו התמקדו כנראה במאמן קייל, שהחזיר לו מבט לשנייה קודם שהדבר נעשה מביך. מרקיז השמיע קריאה מאמצע המגרש בערך והחטיא את הסל, והמאמן קייל קפץ על רגליו, פרש את ידיו לרוחב והניע את ראשו מצד אל צד, כאילו שאל, "למה?" מרקיז התעלם ממנו כשמיהר להגנה. עבירה טיפשית עצרה את השעון והאריכה את הסבל. כשהסתכל על השחקן שזרק את כדור העונשין, העיף קייל מבט אחורה, וברקע היה הסוכן/שוטר שהמשיך להסתכל, לא על המשחק אלא על המאמן.
בשביל סטודנט למשפטים בן עשרים וחמש, בלי עבר פלילי ובלי נטיות או הרגלים לא חוקיים, נוכחותו ותשומת ליבו של אדם שעל פי כל הסימנים נראה שהוא מועסק על ידי ענף כלשהו של אכיפת החוק, לא אמורה לעורר כל דאגה. אלא שבמקרה של קייל מק'אבוי זה מעולם לא התנהל כך. שוטרי מקוף ושוטרי תנועה לא הטרידו אותו במיוחד. הם קיבלו שכר כדי להגיב, אבל הבחורים בחליפות הכהות, החוקרים והסוכנים, אלה שהוכשרו לחפור עמוק ולגלות סודות - הטיפוסים האלה עדיין עיצבנו אותו.
שלושים שניות לסיום, ומרקיז התווכח עם השופט. שבועיים לפני כן הוא זרק לשופט מילה גסה והושעה ממשחק. המאמן קייל צעק על הכוכב שלו שמעולם לא הקשיב. הוא מיהר לסרוק בעיניו את האולם כדי לראות אם הסוכן/שוטר מספר 1 נמצא שם לבדו, או שהתלווה אליו סוכן/שוטר מספר 2. לא, אין מספר 2.
עוד עבירה טיפשית, וקייל צעק על השופט שיתעלם ממנה. הוא התיישב והעביר את אצבעו על צד צווארו, ואחר כך ניגב את הזיעה. זה היה בתחילת פברואר, ואולם הספורט היה די קר, כרגיל.
למה הוא מזיע?
הסוכן/שוטר לא זז ממקומו; למען האמת, היה נראה שהוא נהנה להסתכל על קייל.
החצוצרה הישנה והתשושה השמיעה את קולהּ. המשחק נגמר, תודה לאל. קבוצה אחת שמחה, ולאחרת זה לא ממש הזיז. שתי הקבוצות הסתדרו בשורה לקראת טקס חילופי הטפיחות והברכות, "משחק טוב, משחק טוב", שאין להן שום משמעות בקרב בני השתים־עשרה, כשם שאין להן משמעות בין שחקני הקולג'. כשקייל בירך את המאמן היריב, הוא העיף מבט אל קצה האולם. האיש הלבן לא היה שם. מה הסיכוי שהוא ממתין בחוץ? מובן שהיתה זו פרנויה, אבל הפרנויה התמקמה בחייו של קייל לפני זמן כה רב, שעכשיו הוא פשוט הכיר בנוכחותה, התמודד איתה והמשיך הלאה.
הרד־נייטס נפגשו שוב בחדר ההלבשה של השחקנים האורחים, חלל קטן ועלוב מתחת ליציע המושבים הבלויים של קבוצת הבית. המאמן קייל אמר שם את כל הדברים הנכונים - השתדלתם יפה, התקפה טובה, המשחק שלנו משתפר במובנים מסוימים, בואו נשתדל לסיים בניצחון במשחק של שבת. הנערים החליפו בגדים ובקושי הקשיבו לו. נמאסו עליהם משחקי הכדורסל כי נמאס להם להפסיד, והאשמה, כמובן, הופנתה כולה לעבר המאמן. הוא היה צעיר מדי, לבן מדי ומיוחס מדי.
ההורים המעטים שהיו שם חיכו מחוץ לחדר ההלבשה, ורגעי המתח האלה שבהם יצאה הקבוצה היו השנואים על קייל יותר מכל עבודתו בשירות הקהילה. הוא ידע שיישמעו שם התלונות הרגילות על ניסיון להרוויח זמן. למרקיז היה דוד בן עשרים ושתיים, שחקן לשעבר בנבחרת ארצית, בעל פה גדול ונטייה להתלונן על יחסו הלא־הוגן של המאמן קייל כלפי "השחקן הטוב ביותר בליגה".
לחדר ההלבשה היתה עוד דלת שהובילה למסדרון צר וחשוך שנמשך מאחורי יציע המושבים של הנבחרת המקומית, והסתיים בדלת חיצונית שנפתחה לתוך סמטה. קייל לא היה המאמן הראשון שגילה את מסלול הבריחה הזה, ובערב הזה הוא רצה להתחמק לא רק מן המשפחות ותלונותיהן אלא גם מן הסוכן/שוטר. הוא נפרד במהירות מן הנערים, וכשהם מילאו את חדר ההלבשה, הוא חמק לדרכו. תוך שניות אחדות מצא את עצמו בחוץ, בסמטה, ואחר כך החל ללכת במהירות על המדרכה הקפואה. שלג כבד נגרף ממנה, והמדרכה היתה חלקה וכמעט בלתי עבירה. הטמפרטורה היתה אי־שם נמוך מתחת לאפס. השעה היתה שמונה וחצי ביום רביעי, והוא מיהר להגיע אל משרדי כתב־העת של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל, שם התכונן לעבוד לפחות עד חצות. הוא לא הצליח.
הסוכן נשען על פגוש של ג'יפ צ'ירוקי שחנה במקביל למדרכה. הג'יפ היה רשום על שם ג'ון מק'אבוי מיורק, פנסילבניה, אבל בשש השנים האחרונות הוא היה בן לווייתו האמין של בנו קייל, בעליו האמיתי.
אף שרגליו נעשו פתאום כבדות כלבֵנים וברכיו נחלשו, הצליח קייל להמשיך ללכת כאילו דבר לא קרה. לא זו בלבד שהם מוצאים אותי, אמר לעצמו כשניסה לחשוב בבהירות, הם גם עשו שיעורי בית ומצאו את הג'יפ שלי. לא שהיה זה מחקר מעמיק במיוחד. לא עשיתי שום דבר רע, אמר לעצמו שוב ושוב.
"משחק קשה, מה?" אמר הסוכן כשקייל היה במרחק שלושה מטרים ממנו והחל להאט.
קייל נעצר והסתכל על הבחור המגודל, אדום הלחיים והשיער, שצפה בו באולם הספורט. "אפשר לעזור לך?" שאל, ומייד ראה את צילו של מספר 2 חוצה את הרחוב במהירות. הם תמיד עובדים בזוגות.
מספר 1 שלח יד לכיסו, וכשאמר, "זה בדיוק מה שאתה יכול לעשות," הוציא ארנק עור ופתח אותו. "בוב פְּלֶנט, אף־בי־איי."
"נעים מאוד," אמר קייל כשכל הדם אזל ממוחו, ולא נשאר לו אלא להירתע לאחור.
מספר 2 הצטרף לתמונה. הוא היה רזה בהרבה ומבוגר מחברו בעשר שנים, ושערו האפיר באזור הרקות. גם לו היה כיס מלא, והוא ביצע בקלילות את הצגת התג המתורגלת היטב. "נלסון ג'יניארד, אף־בי־איי," אמר.
בוב ונלסון. שניהם אירים. שניהם מהאזור הצפוני־מזרחי.
"עוד משהו?" שאל קייל.
"לא. יש לך רגע לשוחח איתנו?"
"לא ממש."
"יכול להיות שתרצה," אמר ג'יניארד. "זה יכול להועיל מאוד."
"אני לא חושב."
"אם תלך, אנחנו נעקוב אחריך," אמר פלנט כשהתקרב אליו צעד אחד. "אתה לא רוצה אותנו בקמפוס, נכון?"
"אתה מאיים עלי?" שאל קייל. הזיעה חזרה, עכשיו אל בתי־השחי שלו, ולמרות מזג האוויר הארקטי, אגל או שניים זלגו במורד צלעותיו.
"עדיין לא," אמר פלנט בחיוך של שביעות רצון.
"שמע, בוא נבלה יחד עשר דקות על כוס קפה," אמר ג'יניארד. "יש חנות סנדוויצ'ים ממש מעבר לפינה. אני בטוח ששם יותר חם."
"אני צריך עורך דין?"
"לא."
"זה מה שאתם תמיד אומרים. אבא שלי עורך דין, ואני גדלתי במשרד שלו. אני מכיר את הטריקים שלכם."
"אין פה שום טריקים, קייל, אני נשבע," אמר ג'יניארד ונשמע אמין. "תן לנו רק עשר דקות. אני מבטיח לך שלא תתחרט על זה."
"מה עומד על סדר היום?"
"עשר דקות. זה כל מה שאנחנו מבקשים."
"תן לי רמז, או שהתשובה תהיה שלילית."
בוב ונלסון הביטו זה בזה. שניהם משכו בכתפיהם. למה לא? נצטרך לומר לו במוקדם או במאוחר. ג'יניארד הסתובב, הסתכל על הרחוב ודיבר אל הרוח. "אוניברסיטת דוקיין, חמש שנים אחורה. כמה בחורים שיכורים ובחורה אחת."
גופו של קייל ומוחו הגיבו באופן שונה זה מזה. גופו הודה - הרפיה מהירה של הכתפיים, עצירת נשימה קלה ותזוזה מורגשת ברגליים - אבל מוחו השיב מייד מלחמה. "איזה שטויות!" הוא אמר, ואחר כך ירק על המדרכה. "כבר עברתי את זה. שום דבר לא קרה, ואתם יודעים את זה."
שתיקה ארוכה השתררה. ג'יניארד המשיך להסתכל על הרחוב, בעוד פלנט עקב אחרי כל תנועה של קייל. ראשו של קייל הסתחרר. למה מעורב האף־בי־איי בעבירה כביכול ששייכת למשטרה המקומית? בשנת לימודיו השנייה בקורס הליכים פליליים הם למדו את החוקים החדשים הנוגעים לחקירות האף־בי־איי. אמירת שקר לסוכן במצב מסוג זה נחשבת עבירה פלילית. האם עליו לשתוק? לטלפן לאביו? לא, בשום אופן הוא לא יטלפן לאביו.
ג'יניארד הסתובב, התקרב שלושה צעדים, חשק את לסתו כמו שחקן גרוע וניסה ללחוש את דבריו בתפקיד השוטר הקשוח. "בוא ניגש לעניין, מר מק'אבוי, כי אני קופא פה. הוגשה תלונה בפיטסבורג, אוקיי? על אונס. אם אתה רוצה לשחק את הסטודנט למשפטים המבריק והקשוח ולרוץ לקרוא לעורך דין, או אפילו לטלפן לאבא שלך, כתב האישום יגיע מחר והחיים שתיכננת עד עכשיו יהפכו לחרא. לעומת זאת, אם תיתן לנו עשר דקות מזמנך היקר, עכשיו, בחנות הסנדוויצ'ים מעבר לפינה, כתב האישום יעוכב ואולי אפילו יישכח לגמרי."
"אתה יכול לצאת מזה," אמר פלנט מן הצד. "בלי אף מילה."
"למה שאני אאמין לכם?" הצליח קייל לומר בפה יבש מאוד.
"עשר דקות."
"יש לכם מכשיר הקלטה?"
"ברור."
"אני רוצה שזה יהיה על השולחן, אוקיי? אני רוצה שכל מילה תוקלט, כי אני לא סומך עליכם."
"בסדר גמור."
הם תקעו את ידיהם עמוק בכיסי מעילי הגשם שלהם והחלו לצעוד. קייל פתח את הג'יפ שלו ונכנס לתוכו. הוא התניע, הגביר את החימום, ושקל את האפשרות לברוח משם.
רוצים 10 ספרים במתנה? בחרו את ספר השנה העברי שלכם ואולי תזכו במארז של עשרה מרבי המכר הגדולים של השנה.
ועוד בmakoבידור: שפרה ניצחה את טופז במדד הטוקבקים, אריק אלפר יככב על שערי עיתונים בארה"ב, לוודי אלן יש כוכבת חדשה, אובמה מפרגן לאובראיין, מה באמת קורה בין בר רפאלי לגיא גיאור, גם בעולם מדברים על דודו טופז ומה עושה היום ציפי משהיד מ"כוכב נולד".