בעלי מלאכה
במאי ותסריטאי- ריאן מרפי (“גלי", ניפ/טאק", “Running with Scissors”).
תסריטאית- ג'ניפר סולט (“ניפ/טאק") מבוסס על רב המכר של אליזבת' גילברט.
שחקנים- ג'וליה רוברטס, חוויאר ברדם, ג'יימס פרנקו (“מילק"), בילי קרודאפ (“כמעט מפורסמים")
על מה הסרט?
מסע רוחני של גרושה ניו-יורקית שיוצאת לאכול באיטליה, להתפלל בהודו ולאהוב בבאלי.
על מה באמת הסרט?
כיצד תתגברי על האקסים שלך.
הדבר הכי טוב בסרט
ג'וליה רוברטס, ברור. מפגינה כאן את אחת מהופעותיה המשכנעות והבוגרות, וכמו תמיד מענג להסתכל על המסך כשהיא שם. כל צחוק שלה גורם לכבד שלי לחייך.
הדבר הכי גרוע בסרט
הוא לא מצליח להגיע לשיאים הרוחניים והרגשיים אליהם מגיע הספר עליו הוא מבוסס. אולי כי יותר קל לכתוב על מדיטציות ואלוהים מאשר לצלם אותם. ואולי כי מבנהו של הספר אינו קולנועי כל-כך, וכל ניסיון לכפות עליו נרטיב וקונבנציות קולנועיות פוגם בו.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
ג'וליה רוקדת בדמיונה עם בעלה את שיר החתונה המיועד שלהם על הגג באשראם בהודו ומצליחה לסלוח לו, לעצמה ולסיטואציה. כמו כל סרט בנות טוב, הסצנה הזו והסרט בכלל מצטיין במה שסרטי בנות הכי טובים בו, והוא גורם לך לחשוב על מערכות היחסים שלך עצמך.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
ג'וליה נואמת בארוחת חג ההודיה באיטליה על כמה שהיא האישה הכי ברת מזל בעולם. קיטש אמריקקי.
הזווית היהודית
בין כל המאכלים המגרים והמחרמנים שרוברטס אוכלת באיטליה מסתתרת גם איזו מנה בסגנון יהודי שהיא מצליחה להזמין באיטלקית שוטפת.
סקס
רוב המסע הרוחני מתנזרת רוברטס מתענוגות המין, מה שגורם לה ליובש בברכיים, לפי המטפלת שלה בבאלי. מי שמציל את המצב הוא חוויאר ברדם השרמנטי, שנכנס לעלילה בשלב מאוחר מדי, וחבל. חוץ ממנו מנהלת רוברטס רומן קצר עם ג'יימס פרנקו ההורס, נישואים כושלים עם בילי קרודאפ הבכיין ומסרבת, אלוהים יודע למה, לסקס עם אוסטרלי ערום למדי בים.
אלימות
סרט בנות והומואים, מה נראה לכם? יותר טוב, זה מסנן את הסטרייטים.
סטיילינג
לכל מדינה מתאימה רוברטס את הסטייל שלה- ג'ינס השמנה באיטליה, בדים מסמורטטים וצבעוניים בהודו ונינוחות גן עדן בבאלי.
פסקול
נוגה.
מה למדנו מהסרט?
שכדי למצוא איזון בחיים, צריך לפעמים לאבד איזון באהבה. וגם לזכור לחייך עם הכבד.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
אני חייב אוכל איטלקי עכשיו, לחזור להודו וגם בא לי על באלי נורא.
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
סרט מסע פמיניסטי שראוי לבמאי מוכשר יותר עם ניסיון גדול יותר בקולנוע מאשר בטלוויזיה. קשה שלא להיות ציני כלפי הסרט וכל כך קל לקטול את הקשקוש-בלבוש הניו-אייג'י הזה שאני אפילו לא אנסה.
המשפט הראשון שאימא שלי תגיד
גם אני לא הייתי מתנגדת לשנה חופש להסתובב בעולם, ממש כמו שאתה עשית. חבל שבדור שלי זה לא היה נהוג.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"עד קצה העולם"-שם הגיבור לוקח את המסע הרוחני שלו למקום קצת יותר קיצוני.
שורה תחתונה
כמו הספר, חסרונו של הסרט הוא באמריקאיות שלו- הרצון למצוא חן, האמונה והשאיפה בגאולה, הקיטש וההזדקקות לשורה תחתונה ברורה וחד-משמעית. הרוחניות הניו-אייג'ית אומנם מצטלמת פחות טוב מהדרך בה היא מוצגת בספר, אבל על כך מנסה לפצות הטיול בעולם שמעניקה המצלמה. למרות זאת, נותר הסרט מונוטוני מדי ובונה תחושת רגש ועוצמה שאינה מצליחה להגיע לשיאה עד סוף הסרט, מה שיוצר אכזבה מסוימת. אך כל מגבלותיו של הסרט, איטיותו, אורכו והקיטשיות שלו מתבטלים עקב הופעתה של רוברטס. תענוג לראותה שוב בתפקיד ראשי קולנועי שהולם את מידותיה, מאז "ארין ברוקוביץ'" של תחילת העשור הקודם, היא לא נראתה כל כך קורנת.
זמן מסך
133 דקות.