במאי, תסריטאי ושחקן: משה איבגי.
תסריטאיות: ורד פוסט, אסתר נמדר.
שחקנים: שרון אלכסנדר , הילה פלדמן (“חלומות נעורים”), אפרת בן צור (“תמרות עשן”).
על מה הסרט?
חייהן של מספר דמויות במשבר מצטלבים זה בזה בתל-אביב אלימה, מנוכרת ומושחתת.
על מה באמת הסרט?
ישראל היא לא מדינה שקל לחיות בה. בקרוב החורבן.
הדבר הכי טוב בסרט
משחק. שורה של שחקנים מוצלחים במיוחד מציגים כאן הופעות משחק משובחות ואמינות, שהיו הופכות לטובות יותר אם רק היה להם יותר בשר לנגוס בו.
הדבר הכי גרוע בסרט
דיאלוגים. יש תחושה של רישול בכתיבה הגורם לרבות מהסצנות להיראות מאולצות, מביכות ולא אמינות בעליל.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
חוקרת המס הקשוחה מאיימת באקדח על מעסיקה. אולי הסיפור הכי מעניין בסרט המערב שחיתות של בעלי הון, חרדים ומס-הכנסה.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
שרון אלכסנדר רוקד ערום בדירתו לצלילי מוסיקת טראנס. לא ברור מדוע היינו צריכים לראות את זה.
סקס
חוץ מאלכסנדר הערום, ניתן לחזות גם בהילה פלדמן בערום מלא, כזונת-צמרת הנוהגת להגשים את הפנטזיות המיניות של לקוחותיה (כולל חיקוי מטופש לסצנת החנק ב”אימפריית החושים”), ושלישייה מוזרה הכוללת חוץ ממנה גם את לימור גולדשטיין ועמי ווינברג, כמועמד לראשות הממשלה עם חיבה לקוק, גרביוני רשת, פרווה ודילדואים.
אלימות
יום-יומית. איבגי מנסה לתאר את החברה הישראלית כבעלת פתיל קצר במיוחד שלא דרוש הרבה כדי להדליקו, וככזו שדי עיוורת וצינית כלפי אלימות זו.
סטיילינג
אפרפר. כיאה למצב רוחן של הדמויות. את תל אביב שבסרט מעטרות בעיקר שקיות זבל, עקב שביתת עובדי התברואה, מה שגורם לאיזה ניצבת וחצי לעטות על פניה מסכת רופאים כאילו בטוקיו עסקינן.
מה למדנו מהסרט?
לשים מסכות חמצן בפעם הבאה שאנחנו עושים שלישייה.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
זה אני, או שאף קו עלילה לא באמת הגיע לסיום?
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
איבגי חולה במחלה ידועה של הקולנוע הישראלי של זה ש"בא לברך ויצא מקלל", ובמקום לבקר את הגסות, הסקסיסטיות והאלימות הישראלית יצר סרט גס, אלים וסקסיסטי בעצמו.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
אני מעדיפה את איבגי כשחקן. אלך ואצפה שוב ב"חולה אהבה משיכון ג'”.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"תמונות קצרות”, "מגנוליה”- ושאר סרטים מוצלחים יותר של ריבוי דמויות ועלילות.
"החיים על פי אגפא”- בגלל הכאוס, האלימות והתוהו ובוהו שמחכה לנו בסוף.
שורה תחתונה
סרטו הראשון של איבגי כבמאי הוא אכזבה, בעיקר בגלל שברור כי הכוונות מאחוריו ראויות והרצון לומר משהו כנה ומשמעותי קיים אך לא ממומש. ריבוי הדמויות והעלילות לא מאפשר חיבור רגשי אמיתי לאף אחד מהסיפורים, התסריט מרושל, וחלק מקווי העלילה מאולצים וקלישאתיים. המשחק המשובח והסיום המרשים לא מצליחים לחפות על שלל פגמיו של הסרט.
זמן מסך
118 דקות.