במאי ותסריטאי: אלחנדרו אמנבאר ("הים שבפנים", “האחרים”).
תסריטאי: מתאו גיל (“הים שבפנים").
שחקנים: רייצ'ל וייז ("המעיין"), אוסקר איזק (“רובין הוד"), אושרי כהן, יוסוף ג'ו סווייד.
על מה הסרט?
כיצד השתלטה הנצרות על העולם.
על מה באמת הסרט?
הפחד של אירופה הנוצרית מהשתלטות האיסלאם.
הדבר הכי טוב בסרט
רייצ'ל וייז בתפקיד הפילוסופית המחפשת את האמת ואינה מוכנה להיכנע לדת החדשה. וייז, כהרגלה, מבריקה, מדויקת ויפהפייה.
הדבר הכי גרוע בסרט
אורכו. הסיפור לא באמת מחזיק אותנו מרותקים לאורך כל השעתיים האלה.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
זו שבה הפילוסופית מגלה את סוד היקום.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
כל מיני קלוז-אפים מיותרים על זוועות אנושיות: ראשים כרותים, פצעים פתוחים וידיים כרותות. כן, הבנו, מלחמות דת זה נורא. אנחנו לא צריכים לקבל את זה ישר לפנים.
הזווית היהודית
כרגיל, גם כאן היהודים אשמים בהכל. גם רצחנו את ישו, וגם אנחנו מפריעים לנוצרים במזימת ההשתלטות.
הזווית הישראלית
אמנבאר בחר לעבוד עם שחקנים בני לאומים שונים, ביניהם גם כמה ישראלים. הבולטים מביניהם הם אושרי כהן, שבסצנה בלתי נשכחת אחת צועק לעולם “אני נוצרי", וג'ו סוויד, שבאחת הסצנות נסקל באבנים על ידי חבורת יהודים. חוץ מהם משחקים בסרט גם השחקנים הישראליים אשרף ברהום המצוין ("לבנון”) וסמי סמיר (“אספלט צהוב").
סקס
מעודן. האשה כאן היא השמש וסביבה סובבים שלושה גברים. אין בסרט סצנות סקס מפורשות, אבל כבר הרבה זמן שלא התרגשתי ככה ממגע של יד בכף רגל.
אלימות
דתית. כולנו יודעים שבשם הדת נעשו (ונעשים) המעשים הנוראים ביותר, והסרט לא מוותר על ההזדמנות להזכיר לנו את האינפורמציה הזו ותוקף אותנו לא מעט באלימות המונית וזוועתית.
סטיילינג
תקופתי. אופנת סוף המאה הרביעית, או, בקיצור, הזמנים שבהם טוגות לבנות היו הצעקה האחרונה. בנוסף, נערך בסרט שחזור מרשים של אלכסנדריה והספריה הגדולה ששכנה בה. עבודת העיצוב והאפקטים הממוחשבים עושים חשק לבקר במקום.
פסקול
מוצלח ביותר. בהלחנתו של דאריו מרינלי, שזכה באוסקר על הפסקול ל"כפרה".
מה למדנו מהסרט?
מספר מסרים אנושיים ביותר שמלמדת הפילוסופית את כיתתה: בין בני האדם יש יותר דמיון משוני, ואם שניים דומים לשלישי אז שלושתם דומים. רק חבל שבני אדם עוד לא ממש הבינו את המסרים הפשוטים האלה וממשיכים לראות רק את ההבדלים.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
כבר אמרו את זה קודם, והסרט מציג את זה היטב: הדת היא אופיום להמונים. וכמה רצח האופיום הזה גורר אחריו.
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
אחד הסרטים המעניינים המתעסקים בדת תוך כדי הטסתנו לעולם בו טרם ביקרנו קולנועית. הבחירה להציג את הפאגנים כנאורים ואת הנוצרים כפרימיטיביים מהפכנית, והאמירה על קיצוניות דתית היא כנראה נצחית.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
זה מה שקורה כשגברים מנהלים את העולם. תאר לעצמך מה היה קורה אם האשה היתה מנהלת אותו.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
בן חור: בגלל ההיסטוריה, האפוסיות והספקטקל.
שורה תחתונה
אחרי שני סרטים מדהימים, קטנים ואינטימיים עובר אמנבאר לביים אפוס תקופתי רחב יריעה, אך לא מצליח להגיע לרמה ולרגישות של הקודמים. היופי של הסרט נמצא דווקא בסיפור האהבה המרכזי של הסרט ולא בשחזור ההיסטורי, המלחמות או הפוליטיקה התקופתית. למרות התחושה המעט מיושנת, רייצ'ל וייז המצוינת והמסר שכל כך נכון לימינו הופכים את הסרט לשווה צפייה.
זמן מסך
120 דקות.