גם בהוליווד יש שבועות מתים. שבועות שבהם אף סרט לא יוצא, כי כל האולפנים מחכים לחורף ולחגים או בדיוק שיחררו את סרט הקיץ האחרון שלהם. שבועות שחונים ומשעממים, שחלים בעיקר בספטמבר.
אם אתם הייתם אולפן קולנוע ובידיים שלכם היה סרט מצחין באמת, הייתם מחכים לשבוע כזה כדי להוציא אותו. וזה משתי סיבות: קודם כל, כי הייתם בונים על זה שמישהו יילך לסרט שלכם רק כי אין שום דבר אחר; וחוץ מזה, בשבוע מת גם סרט עם נתוני פתיחה חלשים מאוד יכול להיות מספר אחד. ובחדשות קשורות, "בנגקוק מסוכנת" פתח במקום הראשון במכירת כרטיסים לפני שלושה שבועות, שבו לא יצא בצפון אמריקה אף סרט משמעותי אחר.
רוצח שכיר מגיע לבנגקוק למשימה אחרונה בהחלט. ארבעה חיסולים עומדים בינו ובין גמלאות. בנגקוק זרה, אפלה ומנוכרת, אבל זה לא איכפת לרוצח שלנו, שהוא אילם וחירש ממילא. על הבסיס הלא-רע-בכלל הזה הפיקו האחים הבמאים דני פאנג ואוקסיד פאנג צ'ון סרט אקשן לא-רע-בכלל. זה היה ב-1999. עכשיו, בתוך רצף של גרסאות אמריקאיות תפלות וחיוורות לסרטים היפניים הלא רעים שלהם ("העין", שביימו דיוויד מוראו וזבייר פאלוד, ו"השליחים", שהם ביימו בעצמם), פאנג ופאנג צ'ון מוציאים גרסה אמריקאית תפלה במיוחד של "בנגקוק מסוכנת", בכיכובו של הגרסה הכי חיוורת של ניקולס קייג' שראיתם אי פעם.
לוסט אין טרנזליישן
ניקולס קייג' וסרטי אקשן אסייתים הם שני דברים מאוד דומים. בדיוק כמו קייג', סרטי האקשן המזרחיים יכולים להיות סופר-מגניבים, סופר-חדים, והרבה יותר אינטיליגנטים ואפלים מכל מה שתראו על המסך באמריקה ("שבעה צעדים", למשל; "עיני נחש", למשל). ובדיוק כמו סרטי אקשן אסייתים, גם ניקולס קייג' יכול להיות - ונוטה להיות – משעמם, חד-הבעתי, דיכאוני ונטול סקס אפיל.
"בנגקוק מסוכנת" היא מפגש ענקים של סרט אקשן אסייתי רע וניקולס קייג' נוראי. קייג', בשיער ארוך שלא הולם אותו ועם עוד כמה קילוגרמים שמטשטשים את החדות שהפנים שלו הביעו בסרטים אחרים, מבלה את כל הסרט באותו מבט ישנוני ועגמומי, ובקריינות עגמומית עוד יותר, כאילו לאמור: למה שמתם אותי בסרט הזה, למה.
ואני מצדיק אותו: קודם כל בגלל ש"בנגקוק מסוכנת" הוא סרט מכוער מאין כמוהו. אין שוט אחד שהוא יפה בכל הסרט. סרטים אחרים הצליחו לעשות אמנות יפה מהכיעור העירוני של ערים כמו בנגקוק או הונג קונג, אבל "בנגקוק מסוכנת" הוא סתם לא נעים בעין. חוץ מזה, בגלל שהסרט הזה כתוב רע מאוד. הרוצח השכיר החירש-אילם, אולי השטיק היחיד שהציל את הסרט משקיעה לאבדון סרטי הנוסחא הממוחזרים, הפך להיות רוצח שלא סותם את הפה לרגע. כשניקולס קייג' לא מדבר אל העוזר המקומי (שקריט יאמנארם) שהוא שכר (כדי לחסל אותו אחר כך, אבל בסוף, במפנה קולנועי משעמם, מתאהב בו, מלמד אותו להיות רוצח שכיר, ואז מקריב הכל כדי להציל את חייו), הוא מדבר אל הצופה בווייס-אובר רטנוני ועגמומי ומשעמם וצפוי, הו אלוהים, כמה צפוי. "העבודה שלי לוקחת אותי להרבה מקומות," הוא מתלונן בפתיח. "אני ישן לבד, אני אוכל לבד. כבר התרגלתי." ואז: "בעסק הזה צריך לדעת מתי לפרוש".
יופי, ירית בעוד מישהו
אם אתם כמוני, אתם הולכים לסרטים כאלו משתי סיבות: האקשן והאווירה. אבל האקשן ב"בנגקוק מסוכנת" לא מרגש ולא מעניין: עוד רצף של שוטים ארוכים, כדורים מתעופפים באוויר, מרדפים על אופנוע – שום דבר שלא ראינו כבר, וטוב הרבה יותר, בסרטים אחרים. והאווירה, שבסרט המקורי היא דחוסה, מאיימת ואפלה, מרגישה בגרסה הנוכחית כמו סתם עוד יום מבאס בטיול שלכם לתאילנד. אם במקרה הפרטנר שלכם לטיול הוא נודניק דיכאוני שהשמין לאחרונה, ומוציא את הבעסה שלו על התושבים. עם עוזי.
הקיץ הוא עונה של אכזבות לאנשים שאוהבים קולנוע, כי סרטים רעים מאוד גורפים בקיץ המון כסף. אפשר להתנחם בכך שהקיץ נגמר, ובנגקוק מסוכנת, למרות שכיכב במקום הראשון בשבוע הפתיחה שלו, גרף עד כה רק 14.5 מיליון דולר (מתוך תקציב של 45) והוא זוכה לביקורות איומות. בשבוע השני הסרט צנח למקום השמיני במכירת כרטיסים. בשבוע האחרון הוא כבר לא היה בעשירייה הפותחת.