אם ממש מתאמצים, אפשר להגיד ש"לכודים ברשת" הוא בעצם דיון בשאלה שמטרידה בכירי צבא במערכת הלוחמה נגד הטרור. מה עדיף, פעילות שמבוססת על תחושת בטן ואינטואיציה בריאה או היעזרות באמצעי מודיעין טכנולוגים בעלי חשיבה אלגוריתמית מתוכננת מראש. כמובן שהאלגוריה הזאת טיפשית לחלוטין, כי הדיון היחיד שעולה בשובר הקופות שריסק את אקרני ארצות הברית הוא איך אפשר להרוג אנשים בצורה ממש יצירתית.
ג'רי (שאיה לבוף), ורייצ'ל (מישל מוינהאן) הם שני צעירים זרים, הנשלפים לפתע מחיים עמוסי בעיות יומיות כה צפויות שהיו משגרות אף את יוסי סיאס לתרדמת חורף, בשביל לככב בקנוניה בטחונית-פוליטית רצחנית. קול ג'י-פי-אסי טורדני מנווט אותם דרך מכשירי הסלולארי שלהם בנתיבים שותתי דם, חלקי מכוניות ומשימות ממש הזויות, עד לקתרזיס בקודש הקודשים של הביטחוניזם האמריקאי - הפנטגון.
אקשן טוב אבל ידוע מראש
סרטים מז'אנר "האזרח הקטן שמסתבך במזימה פוליטית שגדולה עליו בכמה מידות", הם בעייתיים מעצם הגדרתם. קודם כל, הם נחשבו חדשנים, מרתקים ופורצי דרך בערך כשהיצ'קוק ביים את מזימות בין לאומיות, ומאז הגיעו לידי מיצוי. ב"לכודים ברשת" אפשר לראות את כל פסולת הטייפקאסט של הז'אנר על סט אחד – האזרח הערכי מול חברתו האינטרסנטית, הקצינה נמוכת הדרגה אך המורעלת וכמובן – הכוח המרושע על האג'נדה הסבוכה שלו, שכאשר מציגים אותה לאט ומפורש היא נשמעת לפעמים הגיונית עד כאב.
סרטי הקנוניות תמיד מעוררים תחושת חוסר אמון שנובעת מההיגיון הבסיסי של הצופה. ב"לכודים ברשת", ההיגיון הזה רומז (עד צורח) בעדינות את העובדה הבאה: אם גורם זדוני וסופר-מתוחכם היה מעוניין להוציא את תוכניות יום הדין שלו לפועל, הוא היה בוחר שותפים לפשע טיפה יותר אטרקטיביים מאשר בחור עם סקס-אפיל של ערדל ובחורה שלא יודעת שצריכים ללחוץ על הקלאץ' לפני שמחליפים הילוך.
עם זאת, אם אתם מוכנים להשאיר את הסקפטיות בחוץ ולזרום עם הדמויות נטולות הדקויות והניואנסים בבימויו של די ג'יי קארוסו, "לכודים ברשת" יספק לכם 123 דקות של אקשן טוב. הסרט סוחף לפרקים ומותח ברגעים הנכונים, גם אם עמוס יתר על המידה בתאונות דרכים.