במאי: ברוס ברספורד (“הנהג של מיס דייזי").
תסריטאי: ג'אן סארדי (“היומן"). מבוסס על האוטוביוגרפיה של לי שונסין.
שחקנים: ברוס גרינווד (“סטארטרק”), קייל מקלכלן (“טווין פיקס”), צ'י קאו.
על מה הסרט?
סיפורו האוטוביוגרפי של ילד רקדן הנוסע, בעידודה של הממשלה הקומוניסטית, מהכפרים העניים של סין לארצות הברית, שם הוא רוקד, מתבגר, מתאהב, מסתבך, מתלבט ומנצח.
על מה באמת הסרט?
לפעמים האדם הקטן כן יכול לנצח את המערכת.
הדבר הכי טוב בסרט
הריקודים. השחקן הראשי, שזה סרטו הראשון, הוא אולי שחקן בינוני ומטה, אבל יש לו גוף לתפארת והוא רוקד נהדר. ממש עושה חשק ללמוד בלט קלאסי.
הדבר הכי גרוע בסרט
הקלישאות. מה שאתם מצפים מהסרט הוא בדיוק מה שתקבלו. כל כך נדוש שזה כואב.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
הרקדן פוגש את הוריו אחרי תקופה ארוכה של ניתוק כפוי. לא נותרה עין יבשה. אמנם ניסו לרגש בכוח, אבל זה עבד.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
כל סיפור האהבה בין הסיני לאמריקאית כתוב ומעוצב בצורה שטחית וחסרת כל ערך דרמטי. הסיפור מתחיל בחוסר אמינות ונמשך בחוסר עניין.
סקס
בין-גזעי. הזוג נפגש בחדר האימונים, ותוך מספר משפטים כבר מרים הרקדן את הרקדנית. באוויר, רק באוויר. משם לא ממש מתפתח הפוטנציאל המיני (אומרים שרקדנים הם סופר גמישים, לא?) לשום מקום מעניין במיוחד.
אלימות
המשטר הסיני הקומוניסטי, כמו שכולנו יודעים, קשוח ואלים במיוחד. הפקידים המסורים לא מהססים להפעיל אלימות גם כלפי הרקדן הכי מוצלח שלהם. הדבר היחיד שימנע מהם להמשיך להתנהג ככה היא רק התקשורת.
סטיילינג
בלתי נראה. האפרוריות השולטת בסרט בכל תחום בולטת גם כאן. אני זכרתי את שנות השמונים כהרבה יותר צבעוניות.
פסקול
קלאסי. לאוהבי רפרטואר מופעי הבלט: אגם הברבורים, ג'יזל, דון קישוט.
מה למדנו מהסרט?
לא להסתבך עם קומוניסטים.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
אם הוא הרקדן הסיני הכי מפורסם בעולם, איך זה שאף פעם לא שמעתי עליו?
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
הצגה מעניינת של הקשר בין האישי והפוליטי, רק חבל ששוב האמריקאים הנאורים מציגים את סין בצורה כה גזענית וחד-ממדית. כאילו אמריקה היא נושאת לפיד החופש היחידה בעולם ובעלת המוסר המושלם. נו, באמת.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
אח, איזה רקדן, פשוט תענוג לעיניים.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"בילי אליוט": למרות שבסין בנים שרוקדים זה לא כזה אישיו.
שורה תחתונה
ברוס ברספורד, שלא ביים סרט ממש מעניין מאז "הנהג של מיס דייזי", נשאר כנראה תקוע באותה תקופה וביים סרט שנראה כי נוצר לפני עשרים שנה. התחושה היא שכבר ראינו את הסרט הזה. והמהלכים העלילתיים מוכרים, בטוחים ובעלי אופי רגוע ורך בהשוואה לקשיים איתם כנראה נאלצה הדמות להתמודד באותה תקופה. מספר סצנות מרגשות וכמה ריקודים יפים לא יחפו על הבינוניות השולטת בסרט.
זמן מסך
117 דקות.