במאי ותסריטאי- דורון צברי (“מחוברים").
תסריט- יוסי מדמוני (“בת ים ניו יורק”), ארי פולמן (“ואלס עם בשיר”), אורי ענבר (“בית”ר פרובנס”).
משתתפים- אמא אסתר באיו, ח"כ איתן כבל, עו"ד כרמל בתו.
על מה הסרט?
8 שנים בחייהם של הדון קישוטים, דורון צברי ואורי ענבר, היוצאים לעשות מהפכה ברשות השידור המושחתת.
על מה באמת הסרט?
כדברי צברי- בין השאר זה סרט על חברות. על החברות בינו לבין אורי ענבר, שהפך בינתיים מבמאי לעורך דין. שניים תמיד יותר חזקים מאחד, ואולי לילד "לא מקובל" אחד אין כוח, אבל חבורה של "לא מקובלים" יכולה לחדור לכל מסיבה שהיא רוצה ולשנות בה את הכללים.
הדבר הכי טוב בסרט
אמא של צברי, שהייתה מעדיפה שגם בנה יוותר כבר על השטות הזו של קולנוע ויהפוך לעורך-דין או משהו.
הדבר הכי גרוע בסרט
המציאות- השחיתות, המושחתים, הנפוטיזם, הסיאוב, יחסי הון-שלטון-תקשורת, שהסרט מתאר וחושף בקיום הישראלי הכל כך חלמאי ומגוחך הזה.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
הסרט מלא ברגעים בולטים, מצחיקים ומטרידים שקצת בלתי אפשרי לבחור. האהובה והמצחיקה ביותר היא הפגישה בין אמא של צברי לראש הממשלה אולמרט, בה היא בעיקר מעדיפה להמשיך להתלונן על הבן שלה, ואולמרט בעיקר מעדיף להסתרק. סצנה בלתי נשכחת נוספת היא זו בה צברי מגשים חלום ומדליק ג'וינט בכנסת למען האנרכיסטים באשר הם.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
שמוליק קראוס שר בקפה תמר. אולי זה רק אני, אבל לי זה לא עשה טוב.
סקס
רק בדמיונות של צברי הצעיר מהפרברים שמפנטז מה שקורה במסיבות הבוהמה בתל אביב. זה כולל בחורות מתירניות ושוקולד.
אלימות
מהפכות זה לא דבר נחמד ולפעמים צריך לדחוף באלימות איזה ש"ג אחד או שניים. זה בסדר, האלימות החוקתית הרבה יותר גרועה.
סטיילינג
צברי הוא לא מהאנשים שייקחו סטייליסט כדי שיגיד לו איך צריך להראות כשיוצאים למהפכה. חלק יאמרו- וחבל- כי לבן אדם אין טעם בשיט, וחלק יאמרו- יחי האותנטיות.
פסקול
מבריק ומדרבן, מעשה ידיו של אבי בללי, שזכה על ההלחנה גם בפרס אופיר השנה.
מה למדנו מהסרט?
שברשות השידור לא יודעים לחשב כמה זה עשרה מליון ועוד עשרים מליון. והבדיחה היא כולה עלינו.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
אני לא חושב שאי פעם יצא לי לשלם אגרה.
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
דורון צברי לוקח את ז'אנר הדוקו-אקטיביזם ומתאימו למציאות הישראלית הכאוטית ההזויה. יחד עם קורטוב קולנוע עלילתי א-לה "וואלס עם באשיר" הוא מרחיב את היריעה התיעודית בעוד כמה סנטימטרים, אם הייתי אמא שלו הייתי מאוד מרוצה דווקא.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
אני עם אמא של צברי, זה בטוח. מקולנוע לא יוצא כלום. ולמה אתה לא לומד עריכת דין או משהו תכל'סי?
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
סרטי מייקל מור- כי הוא האבא של הדוקו-אקטיביזם.
"שיטת השקשוקה”- כי גם מיקי רוזנטל הוא דון קישוט מקומי.
שורה תחתונה
את העולם אולי דורון צברי לא הצליח לשנות, אבל הניסיון שלו הפך לאחד הסרטים הישראלים המהנים של התקופה האחרונה, גם בקטגוריית העלילתיים וגם בתיעודיים. בדיוק כמו ביצירה הטלוויזיונית המרתקת שלו- "מחוברים" ו"מחוברות”- למי אכפת מה אמיתי ומה מבוים, מה אמת ומה שקר, כשהסיפור הסופי כל כך טוב, מעניין, מצחיק, נוגע ומטלטל?
זמן מסך
85 דקות.