במאי- בארי זוננפלד (“גברים בשחור 1-2”).
תסריטאים- איתן כהן (“רעם טרופי"), דיוויד קואפ (“מלחמת העולמות"), ג'ף נתנזון (“תפוס אותי אם תוכל"), מייקל סוסיו (“מלך השכונה").
שחקנים- וויל סמית', טומי לי ג'ונס וג'וש ברולין (“אומץ אמיתי").
על מה הסרט?
גבר בשחור אחד חוזר לעבר כדי להציל גבר בשחור שני, וגם את העולם בדרך.
על מה באמת הסרט?
לפעמים חוק עונש המוות הוא דבר הרבה יותר חכם ממאסר עולם, אפילו אם המאסר הזה הוא בירח.
הדבר הכי טוב בסרט
ג'וש ברולין. מגלם את דמותו של טומי לי ג'ונס הצעיר, ולמרות החוצנים הממוחשבים החמודים, האפקטים המוצלחים ו-וויל סמית', הוא זה שמצליח לתפוס באמת את כל תשומת הלב בפריים.
הדבר הכי גרוע בסרט
התסריט. החזרה לשנות השישים כמעט לא מורגשת, ושנת 1969 שבסרט בכלל לא מרגישה כמו ה"סיקסטיז”. אפילו אנדי וורהול, בתור סוכן חשאי שלא יכול יותר לשמוע נגינת סיטאר, לא מציל את המצב. מישהו שם היה צריך לפחות לקחת שיעורים מ"מד-מן".
הסצנה שתלכו איתה הביתה
הקפיצה בזמן, בה קופץ סמית' מהאמפייר סטייט בילדינג. סצינת התלת מימד המוצדקת היחידה בסרט.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
כל סצנה בה מופיע טומי לי ג'ונס העייף, במה שנראה כאילו סט הצילומים היה המקום האחרון שהוא רצה להיות בו באותו רגע.
סקס
השותפות הסודית של הסוכנים החשאיים מציגה זוגיות גברית קשוחה ואוהבת שלא ממש מאפשרת כניסה לנשים. ולא ממש ברור למה סמית' היה עסוק כל כך בלנפח את עצמו, אם מפרגנים לנו רק סצנה אחת שלו בגופיה, כשהוא משוויץ בתוצאות המרשימות.
אלימות
חוצנית. ללא ספק, הרבה יותר קל להתעלל בדמויות שלך אם הן לא אנושיות.
סטיילינג
שנות השישים מעולם לא נראו כה עלובות.
מה למדנו מהסרט?
את מה שמלמד החוצן שחי בחמישה מימדים- “איפה שיש מוות, תמיד יהיה מוות".
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
לאן נעלם וויל סמית' עד עכשיו?
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
חמש עשרה שנה אחרי הסרט הראשון, ועשר שנים אחרי השני, זוננפלד הופך את "גברים" לעוד סאגה על הגבר האמריקאי המחפש את דמות האב האולטימטיבית שלו. הפעם התשובה היא כנראה אובאמה.
המשפט הראשון שאימא שלי תגיד
סרטים עם מסע בזמן תמיד מבלבלים אותי נורא.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
“12 הקופים”- ושאר סרטי מסע תיקון בזמן.
"בליפ”- כי כבר שם למדנו על עיקרון אי הוודאות הגורלי.
שורה תחתונה
החלק השלישי במותג "גברים בשחור" לא מתקרב לקרסוליים של הסרט הראשון, אך לפחות, ולמרות חוסר הציפיות הגמור, אינו גרוע כמו החלק המביך והמיותר השני. העלילה המטופשת, כיאה לסרט קיץ, מתחלקת בגרון בקלות, בעיקר בזכות ג'וש ברולין הכובש, קלילות הומוריסטית מודעת וסיום סנטימנטלי מפתיע. אבל באמת שאין צורך בסרט נוסף בסדרה. בואו נפרד כידידים.
זמן מסך
103 דקות.