במאי ותסריטאי- זאק סניידר (“300”).
תסריט-סטיב שיבויה.
שחקנים- אמילי בראונינג (“נד קלי”) , אבי קורניש (“קנדי”), ג'ינה מלון (“השליח”), ונסה האדג'נס (“היי-סקול מיוזיקל”), ג'יימי צ'אנג (“מגודלים”).
כוכב אורח- ג'ון האם (“מד מן").
על מה הסרט?
חמישיית בנות מנסה לברוח מבית חולים לחולי נפש, ובדמיונן נלחמות בכל דבר אפשרי כדי להשיג את מטרתן.
על מה באמת הסרט?
כשהמציאות שלך גרועה, תמיד אתה יכול להפוך לגיבור בראש שלך.
הדבר הכי טוב בסרט
אפקטים. עולם הפנטזיה אליו בורחות הדמויות, מעוצב במיטב האפשרויות שעולם ה-CGI יכול להציע להוליווד כיום.
הדבר הכי גרוע בסרט
שכל האנרגיה הושקעה באפקטים האלה, ולא בשאר דברים זניחים כמו תסריט, עלילה, פיתוח דמויות ומשחק.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
סצנת הפתיחה, המציגה את סיפור הגעתה של הגיבורה הפריס הילטונית (אמילי בראונינג האנמית) אל בית החולים לחולי נפש, בקליפ א-לה מרלין מונסון.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
הרגע בו נגמר הקליפ ומתחילים הדיבורים.
סקס
אלים. הסרט מתחיל עם אונס במשפחה, ממשיך עם ניסיון אונס במוסד ומתקדם להשפלות וסקסיזם מהסוג הגרוע ביותר. הטרדה מינית זה כלום ליד הבנות המסכנות הללו. פלא שהן נהיות כל כך אלימות?
אלימות
מוגזמת. חמישיית הספייס גירלס על סטרואידים הזו נלחמת בסמוראים, חיילים זומבים ממלחמת העולם השנייה, בדרקונים, נחשים, מפלצות ענק ורובוטים. מפליא שעם כל הבלאגן הטסטוסטרוני הזה, סצנות הפנטזיה והאקשן האלה בעיקר משעממות.
סטיילינג
אל- זמני. חמשת הלוחמות הדקיקות מגשימות כאן כל פנטזיה גברית פטישיסטית אפשרית, והמעט שהן לובשות הוא בהשראת נערת בית ספר, מלחית, גיישה, חשפניות ורקדניות. טוב, מה אפשר לצפות מסרט שלגיבורה שלו קוראים "בייבי-דול"?
פסקול
מלא בקאברים מחרידים פחות או יותר שיעליבו את אנני לנוקס, הפיקסיז, מוריסי והביטלס. חלק מהקאברים מבוצעים על ידי הכוכבת, וניתן רק להודות שאת "ARMY OF ME” של ביורק לא נתנו לה להרוס, והשאירו את הביצוע המקורי.
מה למדנו מהסרט?
את מה שאומר לבנות המדריך הרוחני שלהן- אל תבטיחו הבטחות עם הפה שלכם, אם התחת שלכם לא יכול לקיים אותן. סקסיזם, כבר אמרנו?
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
איפה המדליה על שהצלחתי לשרוד את הזבלון הזה עד הסוף?
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
הוכחה נוספת לכך שסרט על נשים כוחניות, אלימות המצליחות לנצח גברים על המגרש שלהם ונלחמות על החופש שלהן, לא חייב להיות סרט פמיניסטי, אלא בעיקר פנטזיה גברית אינפנטילית, פוגענית, מטופשת ומכוערת.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
כמה שטויות בסרט אחד, מזל שבזמני לא היו סרטים כאלה.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"טומב-ריידר”- כדי להיזכר איך נשים הולכות מכות.
"נערות שעשועים"- כדי להיזכר איך נשים לבושות כחשפניות.
שורה תחתונה
למרות האפקטים המוצלחים, מדובר בסרט ריק, חלול וחסר נשמה. הרעיון הבסיסי המניע אותו, בהעדר מילה אחרת, מטומטם לחלוטין, התסריט בז לאינטיליגנציה של הצופה, המשחק מעליב, והתוצאה היא קשקוש מוחלט ומשעמם. רק ניתן לדמיין מה היה אפשר לעשות עם התקציב של הסרט הכל כך מיותר הזה.
זמן מסך
109 דקות.