במאי- מייקל וינטרבטום (“אנשי המסיבות").
תסריטאי- ג'ון קורן, על פי ספרו של ג'ים תומפסון משנת 52.
שחקנים- קייסי אפלק (“ההתנקשות בג'סי ג'יימס"), ג'סיקה אלבה (“יום האהבה"), קייט הדסון (“ניין").
על מה הסרט?
פילם-נואר מודרני על סגן שריף מתוק והרוצח שבתוכו.
על מה באמת הסרט?
היה הרבה יותר קל לרצוח בשנות ה-50.
הדבר הכי טוב בסרט
הקריינות. כנהוג בז'אנר, את הסרט מלווים קולו ורשמיו של הגיבור, אלא שבמקרה הזה לא מדובר בבלש החוקר את התעלומה, אלא בקריינות של הרוצח עצמו, הנשארת רגועה והגיונית לעומת המעשים אותם היא מתארת.
הדבר הכי גרוע בסרט
הקריינות הזאת לא באמת מצליחה לחדור למוחו של פסיכופת, והיא לא מספיקה בשביל לגרום לנו להבין או להזדהות עם הגיבור, או עם מה שמתרחש לנו מול העיניים, ואנחנו נותרים מנותקים רגשית לאורך כל הסרט.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
הפגישה הראשונה בין הגיבור לדמות הפאם-פאטאל (או סוג של וריאציה שלה) היא דוגמה מבהילה ומדויקת למעבר החד בין אלימות לתשוקה.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
וינטרבטום מרשה לעצמו ללכת יותר מדי רחוק בתיאורי האלימות שלו, ובסצנת הרצח הראשונה הוא כבר הגזים לגמרי. זה לא כל כך נעים לראות פרצוף שבור.
סקס
כראוי לרוצח, הסקס שהוא אוהב לעשות הוא מעט קינקי וסדיסטי, והסרט מתענג רבות על סצנות האהבה בין אפלק לאלבה והדסון. קטעי הפלאשבק המנסים להסביר את התנהגותו בהווה, ומציגים את תחילת חיבתו לקצת ספנקינג, הם פסיכואנליזה בחצי שקל. מביך.
אלימות
העובדה שהסרט מתעסק באלימות, לא נותנת לו את הגושפנקא להיות כל כך אלים וברוטאלי. האלימות המתוארת בסרט דוחה, קיצונית ומפורטת יתר על המידה.
סטיילינג
החלק היותר טוב של הסרט המאוד מסוגנן הזה. וינטרבטום תופס את רוח שנות ה-50 בעיצוב מדויק ומפורט של בגדים, תפאורה ואביזרים, הצילום מרהיב והאווירה הנוצרת היא פילם-נוארית לחלוטין.
פסקול
כמו בכל סרט המתרחש בטקסס, גם כאן מעוטר הסרט בשירי קאנטרי נהדרים, שנכנסים פעמים רבות בקטעים הכי לא נכונים. הרוצח הסדרתי, מצדו, מעדיף מוסיקה קלאסית, עם חיבה יתרה לבאך.
מה למדנו מהסרט?
שאולי יש אמת באמרה ההפוכה של השריף- תמיד הכי בהיר לפני האפילה.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
אז מה הוא רצה להגיד, שהפשע לא משתלם? כבר שמענו את זה.
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
כבוד לוינטרבטום על הניסיון ליצור פילם נואר מודרני ועוד על פי הספר המסובך הזה, אבל למה הוא השאיר ללא ביקורת את המיזוגניות והצגת הנשים הכל כך עלובה הזו, גם בשנות ה-2000?
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
אני יצאתי מהאולם כבר כשהוא התחיל להרביץ לזונה המסכנה ההיא, ולא נראה לי שהפסדתי משהו.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
סרטי פילם נואר קלאסיים, וכאלה שניסו להחיות את הז'אנר מאז.
שורה תחתונה
סרט אלים על אלימות. וינטרבטום המוכשר יוצר סרט מטריד שאינו נעים לצפייה בחלקיו האלימים, שמנסה, אך לא מצליח, לתאר באמת את הפסיכולוגיה של רוצח סדרתי ומסתפק בעיקר בסגנון ובמשחק המצוין של אפלק. אלה לא יצילו תסריט בעייתי, מלא חורים והעדר הסברים לקווי עלילה מרכזיים, ולמרות הבוטות והקיצוניות של הסרט הוא לא באמת משאיר עלייך שום חותם.
זמן מסך
109 דקות