במאי ותסריטאי: וודי אלן.
שחקנים: אנטוניו בנדרס, אנתוני הופקינס, נעמי ווטס (“21 גרם") ג'וש ברולין (“ארץ קשוחה").
על מה הסרט?
בני משפחה אחת וקשייהם בזוגיות הבורגנית בלונדון.
על מה באמת הסרט?
צריך למצוא תחליף לזוגיות.
הדבר הכי טוב בסרט
הקצב. הסצנות קצרות, ממצות, מינימליסטיות. הסרט, למרות שאינו מוצלח כלל, חולף לו בנעימים.
הדבר הכי גרוע בסרט
וודי אלן כבר עשה את הסרט הזה, ויותר מפעם אחת, והוא כבר היה יותר טוב מהנוכחי.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
ג'וש ברולין, הסופר המתוסכל, בעלה של נעמי ווטס, מבין שהחבר, ממנו גנב את הספר והתכוון להוציא בשם שלו, לא בדיוק מת.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
כל קו העלילה של אנתוני הופקינס המבוגר המתאהב בזונה צעירה וטיפשית היה צפוי, מביך וממוחזר.
הזווית היהודית
לא יאומן, אבל לא התגלתה כזו, וזה כנראה תקדים היסטורי בסרטיו של אלן. למרות שרוב הדמויות לוקות בנוירוזות וודי אלניות יהודיות טיפוסיות הן לא מוזכרות ככאלה, הן לא מלגלגות על אלוהים היהודי ועל העם הנבחר שלו. אולי בגלל זה אם המשפחה הבודדה לא פונה לטיפול פסיכולוגי-פסיכיאטרי כדי להתלונן על חייה, אלא נעזרת במגדת עתידות שרלטנית.
סקס
כמו תמיד אצל אלן, רק מדברים על סקס ולא רואים אותו.
אלימות
מילולית, כמובן. שנאת האדם של אלן לא מתעדנת עם השנים, כולם פוגעים כאן בכולם, אם ישירות ואם בצורה פאסיבית-אגרסיבית פולנית לחלוטין.
סטיילינג
פוש. הזונה לבושה כמו זונה ומפתחת חיבה לפרוות, ההודית תמיד צריכה משהו אדום, ונעמי ווטס , כעובדת בגלריה יוקרתית, מתאפיינת בטעם יוקרתי אך לא ייחודי בעליל.
פסקול
בדיוק כזה שאתם מצפים מסרט של אלן. ואין שום הפתעות כבר מהפתיחה של הקרדיטים עם נעימת הג'אז הרגילה. משום מה, אפילו זה לא מרגיש נכון בסרט הזה.
מה למדנו מהסרט?
שכדי להתמודד עם חוסר המשמעות הקיומית של החיים האלה, לפעמים אשליות עובדות טוב יותר מכדורים פסיכיאטריים.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
בזבוז של שחקנים מעולים על סרט בינוני.
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
עוד סרט סתמי של אלן. אין לו משהו חדש להגיד כבר שנים, והמעבר ללונדון מניו-יורק לא שינה אצלו כלום, הוא כבר עייף ורקוב לגמרי.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
אני לא אוהבת את וודי אלן יותר מדי, אני חושבת שהוא מיזנטרופ לא קטן.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
את הסרטים של עצמו.
שורה תחתונה
אין חדש תחת השמש של וודי אלן. אולי הנוירוטיות קצת התמתנה הפעם, אבל גם בלונדון אלן נשאר אלן, הנושא הוא אותו נושא, הדרך לספר אותו היא אותה הדרך והעלילות הן אותן עלילות- גירושים, בגידות, גברים מבוגרים ונשים צעירות. הזונה היא אותה זונה ובדיחות הניו-אייג' העבשות עדיין לא עובדות. רשימה של שחקנים מהשורה הראשונה עושים עבודה מעולה, אך התסריט שטחי וחסר נשמה, העלילות אינן מפותחות, הצחוקים לא מתגלגלים והייאוש? גם הוא לא נעשה יותר נוח.
זמן מסך
98 דקות.