במאים ותסריטאים- אהרון קשלס ונבות פפושדו.
שחקנים- רן דנקר, עפר שכטר, אניה בוקשטיין, ליאור אשכנזי, דני גבע (“פרשת השבוע”), הנרי דוד (“במרחק נגיעה”), יעל גרובגלס (“האי”), ליאת הר-לב (“רמזור”).
על מה הסרט?
סרט אימה קומי המתרחש ביער בן שמן ומערב חבורת טניסאים, 2 שוטרים, שומר יערות, שני אחים ורוצח סדרתי בפוטנציה.
על מה באמת הסרט?
כדברי רוצח הכלבים בסוף הסרט- “איזו מדינה של חארות", במה שהזכיר יותר מכל מערכון של “החמישייה הקאמרית”.
הדבר הכי טוב בסרט
דני- הסקסי- גבע, בתפקיד השוטר הפסיכופת החתיך. גבע, בתפקיד אנטי-טייפקאסט קלאסי, מבריק כדמות הכי מפחידה ומצחיקה בסרט, זוכה לפיתולי העלילה המוצלחים ביותר וברצח הכי משובח מכל שאר הדמויות.
גם קארין אופיר מצליחה להצטיין ולהצחיק במיוחד בסצנה קצרצרה בסיום הסרט, ומעוררת המון געגועים ורצון לראותה שוב בקולנוע ובטלוויזיה.
הדבר הכי גרוע בסרט
אין מספיק מירון מוטולה. הוא מתחיל כדמות המפחידה בסרט ונעלם בהמשך מבלי שדמותו קיבלה הסבר ופיתוח. אומנם יש כאן משחק בחוקי הז'אנר וסוג של אמירה- שאין לנו כאן צורך ברוצח סדרתי כי אנחנו חברה מספיק אלימה ורצחנית גם ככה- אבל גם בשביל האמירה הזו דמותו הייתה צריכה לקבל עיבוי נוסף, מה שהיה גורם גם למשפט הסיום שלו להיות משמעותי ומצחיק יותר.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
שיחת הטלפון האחרונה בחייו של השוטר גבע. הומור שחור במיטבו.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
המוות של השוטר אשכנזי. ארוך מדי ולא מספיק משכנע או קשור לגמרי לשאר הסרט.
סקס
אין סקס ואין עירום, במקום זה מקבלים שוטר סקס-מניאק-שונא נשים-מטרידן-מינית, את עפר שכטר כבתול בשיא חרמנותו, רמיזות לסביות בין בוקשטיין הקשוחה לגרובגלס הבייב הלוהטת, ונשיקת גילוי עריות קטנה.
אלימות
כיאה לסרט אימה- גרפית מאוד, אך לא בצורה עקבית לגמרי, למרות שזה לא נעים לראות כוכבים נרצחים. האלימות החייתית בסרט היא ה"כלבת" המדביקה את כל הדמויות המגיעות ליער, מה שמוביל בין השאר לסצנות רצח ומוות מפתיעות ומצחיקות פחות או יותר, אצבעות כרותות, רן דנקר המאמי בהתקף עצבים, ורצח של כלב חף מפשע.
סטיילינג
בנאלי, אמריקאי ולא תמיד מוצדק. למרות שבחורות בחצאיות טניס זה תמיד נחמד.
פסקול
אפקטיבי במיוחד, עושה את העבודה של הקפצתנו בכסא.
מה למדנו מהסרט?
שלא רק לבתולות, גם לבתולים יש את סיכויי ההישרדות הגדולים ביותר בסרט אימה.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
שניצר הזה נסחף לגמרי-”הסרט הישראלי הגרוע ביותר"? אין לו חוש הומור?
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
מבלי שעוד עשו כאן סרט אימה קלאסי, נבות ופפושדו בסרטם הראשון והלא בוסרי מגישים כאן סרט אימה-סלאשרים פוסט-מודרני לגמרי, מודע לעצמו ולהיסטוריית סרטי האימה, שמרשה לעצמו לשחק עם חוקי הז'אנר ולהפתיע לגמרי בעלילתו.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
אני לא הולכת לסרטים כאלה, אפילו שזה ישראלי.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון"- בגלל החבורה מלאת ההורמונים.
"צעקה"- בגלל המודעות העצמית.
"קיל ביל"- בגלל החשכות המסך (פעם אחת יותר מדי).
שורה תחתונה
אולי לא "סרט האימה הישראלי הראשון”, אבל לגמרי סרט הטראש, הסליז והפאן הכי מוצלח בתולדותיו. הנקודות החלשות קשורות לתסריט, המחורר והאקראי מעט, ולכך שהבמאים לא הצליחו לגייר לגמרי את הז'אנר הכל כך הוליוודי, ואין בסרט משהו ישראלי ייחודי (רק ניסיונות שהם לא יותר מסימון ישראליות). למרות חסרונותיו, כיף לפגוש סרט ישראלי מצחיק, מזעזע, לא צפוי ומהנה כל כך שלא לוקח את עצמו ברצינות יתרה, כן ירבו.
זמן מסך
92 דקות.