במאי - דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום”, “המעיין”, "המתאבק").
תסריטאי - מארק היימן, אנדרס היינץ, ג'ון מקלוגין.
שחקנים - נטלי פורטמן, מילה קוניס (“מופע שנות השבעים”), וינסנט קאסל (“בלתי הפיך")
כוכבת אורחת - וינונה ריידר.
על מה הסרט?
רקדנית פרפקציוניסטית-אובססיבית מקבלת את הזדמנות חייה לככב ב"אגם הברבורים" ומאבדת את שפיותה לאיטה.
על מה באמת הסרט?
השאיפה לשלמות תוביל לאובדננו.
הדבר הכי טוב בסרט
נטלי פורטמן, מהיום גם רקדנית לכל דבר. בתפקיד הכי אמיץ, בוגר, מורכב, תובעני, אפל, מיני ומלוכלך שלה. האוסקר קטן עליה. רצית שלמות? קיבלת.
הדבר הכי גרוע בסרט
הלחץ ואי הנוחות שארונופסקי יוצר כדי שנרגיש איך זה להיות בראש של חולת נפש, שחווה את החיים שלה כאילו הם סרט אימה. הוא עושה את העבודה טוב מדי והחוויה לעיתים לא קלה כלל. לא מומלץ לבעלי לב חלש.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
סצנת המסיבה. למרות ש"כמיקל ברדרז" ולקחת אקסטה זה נורא ניינטיז, הסצנה באמת עושה חשק ללכת למועדון ומעבירה את חוויות איבוד החושים בשלמותה, בניגוד לסצנות מועדון בסרטים אחרים שפשוט עושות חשק לגחך.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
כל התקריבים על חלקי גוף פגומים, וההתעללות של הגיבורה בגופה. קצת טו-מאצ'.
סקס
אחת מבעיותיה של הגיבורה הוא קרירותה, והניסיון שלה להשתחרר ולהתבגר גם במובן המיני מהווה קו עלילה מרכזי, מה שמוביל לסצנת ריקוד-פיתוי מחרמנת בין פורטמן ו-וינסנט קאסל, מנהל הלהקה ההורס (שחלק בטח יראו בה ניצול מיני, אבל כנראה שככה זה בשואו-ביז), וכן לסצנת עינוג עצמי ולסצנת סקס מחשמלת עם קוניס, שלגמרי עושה חשק לטרוף את שכנך לכסא.
אלימות
חוץ מהאלימות שמפגין ארונופסקי כלפי הצופה מתמלא הסרט גם בהתקפי זעם פסיכוטיים של הגיבורה. העובדה שלא תמיד ברור מה מהם התרחש במציאות ומה בתודעתה, לא מפחיתה מעוצמתם.
סטיילינג
הפיצול המניע את הסרט משפיע גם על עיצוב השחור-לבן שלו. חוץ מזה, כמו בסרטי תיאטרון ומחול רבים, הזוהר נמצא על הבמה והמציאות נותרת אפורה. פורטמן, הדקיקה גם כך, איבדה ממשקלה למען הדיוק הפרימה-בלריני, והצהרת האופנה המרכזית שלה הם שרוולונים.
פסקול
שיתוף פעולה חמישי של ארונופסקי עם המלחין הגאון קלינט מנסל, שאחראי לצד הדומיננטי ביותר בסרט (כמו בכל סרטיו של ארונופסקי). הפעם הוא לקח את היצירה הקלאסית של צ'ייקובסקי, שאף פעם לא נמאס ממנה, ועשה בה כרצונו: קטע, הוסיף, גרע, ניגן אותה לאחור והכניס בה צרימות והפרעות. התוצאה מדהימה.
מה למדנו מהסרט?
מה קורה לילדים שהוריהם אינם מגשימים את עצמם.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
אפשר לראות את כל החצי שעה האחרונה שוב פעם?
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
ממש הגרסה הנשית המלודרמתית לסרטו הקודם, "המתאבק"- גם בסגנון וסוג הצילום, גם בעלילה, גם בפולחן הגוף ובעיקר באלימות, הקיצוניות והאובדנות. מי ידע שעולם המחול כל כך דומה לעולם האגרוף? לעולם לא אראה הופעת מחול באותה צורה מהיום.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
עם אמהות כאלה מי צריך אויבים?
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"ספיידר” - בגלל הסכיזופרניה, והפער בין המציאות לתודעת הגיבור.
"הכול אודות חווה” - בגלל התככים מאחורי הקלעים ושבריריות המקצוע.
"הדייר”, "תינוקה של רוזמרי”- ושאר סרטים המתרחשים במוחו של הגיבור, ובגלל תחושת האימה הפולנסקית.
שורה תחתונה
הבמאי הכי מעניין ואמיץ כרגע בהוליווד עשה את זה שוב. סרט עוצמתי, מהפנט, אלים, מחרמן, מלחיץ, בעל תעוזה ועומק פסיכולוגי נדיר, המגיש את אחד מתיאורי אובדן השפיות והמעבר לפסיכוטיות הקיצוניים והטובים שנראו. מילה קוניס היא הפתעה מרעננת בתפקיד חתלתולת מין פרועה וכובשת, פורטמן מוציאה מעצמה את מה שתמיד ידענו שיש בה ולא זכה לקבל עד היום ביטוי שלם ובוגר כל כך. אחד השימושים המודרניים המעניינים והמקוריים שנעשו ביצירה "אגם הברבורים", המלווה בכוריאוגרפיה וביצוע מושלמים, עד לקרשנדו הסיום הבלתי נמנע. את הרגע בו הופכת פורטמן לברבור שחור על הבמה לא תשכחו הרבה זמן.
זמן מסך
108 דקות.