במאית: קת'רין ביגלו ("נקודת פריצה", "פלדה כחולה").
תסריטאי: מארק בואל ("בעמק האלה").
שחקנים: ג'רמי רנר ("ארץ קרה") אנת'וני מקי ("חצי נלסון"), מייקל גרגרטי ("ג'ארהד")
כוכבים אורחים: גיא פירס ("ממנטו") ורייף פיינס ("הפצוע האנגלי").
על מה הסרט?
משימותיה של יחידת חבלני פצצות בעיראק בשנת 2004.
על מה באמת הסרט?
יש גברים שמלחמה זה המקום היחיד שבו הם יכולים לפרוח.
הדבר הכי טוב בסרט
הצילום. מרגיש כמו סרט תיעודי לפעמים, או כמו כתבת חדשות מהשטח, מה שתורם לתחושת האותנטיות, הריאליזם והמתח.
הדבר הכי גרוע בסרט
הוא מסריח מפטריוטיות. לא לגמרי ברור אם ביגלו מגנה את הנוכחות האמריקאית בעיראק או לא, אבל בכל מקרה נראה שהיא מעריצה את הצבא האמריקאי, את המקצוענות שלו ואת נחישותם והגינותם של חייליו. ממש שיר הלל, וברור למה זקני האוסקר פרגנו לו כל כך.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
הסצנה שבה מתפוצץ מפקדה של יחידת החבלנים, רק כדי להיות מוחלף בחבלן אימפולסיבי בעל שאיפות התאבדות.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
המומחה מנתח ומחטט בגופתו של ילד כדי להוציא משם פצצה.
הזווית הישראלית
חוץ מזה שמחבלים מתאבדים וסרטי מלחמה הם עניין קבוע אצלנו, בפסקול הסרט מסתתר השיר הפרו-פלשתינאי "פלשתינה", של להקת ההבי-מטאל האמריקאית "מיניסטרי", על ילדה בשם פלשתינה הסובלת מדיכוי ובוחרת לנקום בכובשיה על ידי הפיכתה למחבלת מתאבדת.
סקס
הומו-ארוטי. כמו בכל סרט צבאי, הדרך היחידה בה החיילים המאצ'ואיסטיים החרמנים יכולים לפרוק את המתח המיני אחד על השני היא דרך מכות. בין כל שאר הקלישאות הממלאות את הסרט, גם סצנת האבקות-התגפפות לא חסרה כאן.
אלימות
כמו של סרט אקשן סטנדרטי: פיצוצים מרהיבים, קרב יריות ובוקסים במקום מילים. או כמו שאומר הדוקטור לחייל המפוחד בסרט - "מלחמה זה חוויה של פעם בחיים. זה יכול להיות גם כיף".
סטיילינג
מיליטריסטי.
פסקול
חוץ מנעימת נושא נוראית, שנשמעת בעיקר כמו צפירת יום הזיכרון משודרגת, הפסקול הוא המקום היחידי שבו הביקורת של ביגלו על המלחמה נשמעת בבירור: שלושה שירים של "מיניסטרי", מתוך אלבומם העשירי, המוקדש בעיקר לביקורת על בוש ג'וניור והמלחמה המיותרת שלו בעיראק.
מה למדנו מהסרט?
גם למלחמה אפשר להתמכר. או כמו שאומר המוטו בתחילת הסרט, ציטוט של כריס הדג'ס - "המלחמה היא סם".
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
ישראלים עושים סרטי מלחמה טובים יותר.
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
סרט המלחמה הטוב ביותר עד היום על מלחמת עיראק. ביגלו מוכיחה שמסתתרת בה במאית מוצלחת ורצינית הרבה יותר מכל קשקושי האקשן שהיא ביימה עד כה. האקס ג'יימס קמרון בטח מצטער על הרגע שבו המליץ לה לביים את הסרט, הוא לא ציפה שזה מה שיגנוב לו ול"אווטאר" את כל האוסקרים מתחת לאף.
המשפט הראשון שאימא שלי תגיד
אני לא רואה שום דבר נשי בסרט הזה, ממש לא מרגישים שביימה אותו אישה.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"פלאטון", "אפוקליפסה עכשיו" "רמבו 2" - ושאר סרטי מלחמה אמריקאיים.
"בופור" - כדי לגנוב את סצנת השחקן המפורסם המתפוצץ כמה דקות אחרי שהכרנו אותו.
שורה תחתונה
כל הבאז, ההייפ האוסקרים ושאר פרסים - מוגזם לחלוטין. עם כאלה ציפיות, צפו להתאכזב. למרות הצילום המוצלח והמשחק המעולה, הסרט לא באמת מצליח לרדת לעומקן של הדמויות או להגיד משהו משמעותי על מלחמה בכלל או מלחמת עיראק בפרט, חוץ מעניין ההתמכרות אליה. הבחירה במבנה אפיזודיאלי ובעלילה מינימליסטית אינו מוצלח ופוגע במעורבות הרגשית ובעניין שלנו בסרט. כבר שנים שהאוסקר כבר לא באמת מחובר למציאות, אז מה הפלא? אם כבר סרט מלחמה, עדיף לראות שוב את "ואלס עם באשיר".
זמן מסך
131 דקות.