נו, אז איך נינט? הרי זו באמת השאלה שמעניינת את כולם בסרט "קירות", שייקרא בוודאי בפי כל "הסרט של נינט". אז רק בשביל להוריד את זה מהפרק - מצוינת, תודה. בתפקידה הקולנועי הראשון מוכיחה נינט שהכתרים שנכתרו לראשה כ"שחקנית טבעית משכמה ומעלה" מימי "השיר שלנו" (שם דווקא לא הוכיחה כישורי משחק יוצאי דופן) היו ראויים.
נכון, קשה לשכוח לאורך כל הצפייה שאנחנו רואים את נינט משחקת, פעולה שלא היינו צריכים לעשות כשצפינו בה מגלמת תפקידים בטלנובלות, אבל העובדה המודעת הזו לעצמה בסרט (ותעיד על כך הסצנה בה היא שרה-מזמזמת זוהר ארגוב), לא פוגמת ברמת הדיוק, האמינות וההזדהות עמה.
אבל "קירות" הוא לא הסרט של נינט, אלא סרטו השני של דני לרנר, שסרטו הראשון, העצמאי והמצוין, "ימים קפואים", היה הפתעה גדולה כשזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה בשנת 2005. "ימים קפואים" היה מעין סרט אימה בעל טוויסט מפתיע, ז'אנר שלא כל כך נפוץ בקולנוע הישראלי, ולמרות תלישותו, הן בנושאו והן בצורתו, הצליח דווקא להגיד משהו על המציאות הישראלית ההזויה והטראומטית.
ב"קירות" בוחר לרנר להתעסק בז'אנר קולנועי אחר, שגם אותו לא רואים רבות בקולנוע הישראלי - דרמת האקשן והמתח. רק על האומץ להתעסק בז'אנר כה אמריקאי, שנשמע כל כך הרבה יותר טוב באנגלית, מגיע ללרנר כפיים, אך האם הצליח במשימתו כמו בסרטו הקודם? כאן התשובה כבר יותר מורכבת.
כמו בסרטו הראשון, ובניגוד לז'אנר המעריץ גבריות, בחר לרנר למקם במרכז הסרט גיבורה אשה. ואיזו אשה! גליה, נערת ליווי עשויה ללא חת, אותה מגלמת השחקנית האוקראינית היפהפייה אולגה קורילנקו. קורילנקו, שגילמה את נערת ג'יימס בונד בסרט האחרון בסדרה, הופכת בסרט הזה דווקא לתואמת בונד, או לסוג של ניקיטה אם תרצו, כשהיא מגלמת רוצחת שכירה כדי להשתחרר מעסיקיה האלימים, ומפליאה להשתמש באקדח כאילו הייתה לפחות באודישן להחלפת ברוס וויליס ב"נשק קטלני 5".
בדירתה החדשה של ה"ליאון" ממין נקבה הזו, מפריד קיר אחד בינה ובין ביתם של אלינור, עובדת סופרמרקט (נינט), ובעלה המכה (זוהר שטראוס). עד מהרה יהפכו השתיים, הדומות זו לזו כשני כדורי אקדח, ל-BFF, וינסו לעזור זו לזו במציאות הדרום תל אביבית האלימה בה הן חיות. בדרך יותירו אחריהן תלמה ולואיז הישראליות שובל ארוך של גופות במגוון סצנות אקשן שכמותן לא נראו בקולנוע הישראלי.
וכנראה יש סיבה שהקולנוע הישראלי בורח מהז'אנר הזה, למרות כל האלימות הנמצאת בתוכנו ומסביבנו. הסרט, אולי אחד הסרטים הישראליים הכי אלימים של השנים האחרונות, מוכיח שאת האקשן אכן צריך לשמור לאמריקאים (או לצרפתיים. לרנר מספר שההשראה לסרט הגיעה מהבמאי הצרפתי ז'אן פייר מלוויל). סרטי האקשן ההוליוודים עתירי התקציב והמסורת הפכו אותו לז'אנר שאי אפשר לזייף בו בכלל, הקהל רגיש לכל תפר גס, וכנראה שבתקציב ישראלי והפקה ישראלית קשה להגיע לדיוקים הנכונים ברמת האיפור, בימוי סצנות האקשן והאלימות וההימנעות מקלישאות ומהלכים תסריטאים צפויים למדי.
אולי הציפיות אחרי סרטו הראשון היו גבוהות מדי, אך "קירות" הוא סרט פשטני יותר ומורכב הרבה פחות מיצירת הביכורים של לרנר. אולי בגלל שהז'אנר עצמו הרבה יותר פשוט, ואולי כי אין לו הרבה מה להגיד על הנושא בו הוא עוסק - אלימות נגד נשים, וגם הדרך בה הוא עושה זאת כבר נראית מוכרת ומשומשת מעט.
חוץ משתי השחקניות המצוינות והכימיה המוצלחת ביניהן, יופיו של הסרט מתבלט דווקא בסצנות הפחות גרנדיוזיות שלו - בתיאור מערכת היחסים הנרקמת בין הנשים, בסצנת המקווה, בפנטזיה של הגיבורה החולמת על ביתה, ובסצנה הכל כך ישראלית בה מסבירה הקופאית למהגרת את הסודות הקטנים של הסופר. מסקנה: את תתי המקלע נשאיר להוליווד, העיקר שלנו יש את נינט.