במאי ותסריטאי: קירק ג'ונס ("להעיר את נד"). מבוסס על סרט איטלקי של ג'וזפה טורנטורה ("סינמה פרדיסו") מ-1990.
שחקנים: רוברט דה-נירו, דרו ברימור, קייט בקינסייל ("קליק"), סם רוקוול ("פרוסט-ניקסון").
על מה הסרט?
דרמדיה (דרמה-קומית) חג-מולדית. פנסיונר אלמן משועמם יוצא למסע שבו הוא מבקר את ילדיו ברחבי ארצות הברית, רק בשביל להבין שהוא חי עד עכשיו באשליות בכל הקשור לחייהם.
על מה באמת הסרט?
האמריקאים לעולם לא יצליחו לעשות את מה שהאירופאים שכחו מזמן.
הדבר הכי טוב בסרט
הפנים של רוברט דה-נירו. מרתקות, מרגשות ומלאות הבעה. כל הסרט נשען אך ורק על החן הגדול של הכוכב בתפקיד האיש הקטן מהפרברים (בגרסה האיטלקית גילם אותו מרצ'לו מאסטריאני הענק). אבל מכיוון שזה הדבר היחיד שעליו נשען הסרט, אפילו הוא לא מצליח להציל אותו.
הדבר הכי גרוע בסרט
כמעט כל השאר- תסריט, קצב, ליהוק, קיטש וקלישאות. המקור האיטלקי כבר הוכיח שיש לסיפור המסע הזה פוטנציאל רב, אך בגרסה ההוליוודית הוא כנראה נשאר על רצפת חדר העריכה. המפגשים של האב עם ילדיו חסרי כל נפח, עניין ורגש, לשחקנים אין שום בשר לנגוס בו בכל הקשור לדמויותיהם, והיחסים ביניהם לא אמינים בכלל. בתור משפחה הם מרגישים זרים לגמרי.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
לפעמים מבליחה איזו סצנה שדווקא עובדת, כמו למשל כשדה-נירו שומר על השקר של בתו, דרו ברימור, מבלי להביך אותה. בניואנסים דקיקים הוא מצליח להעביר דרמה שלמה.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
אין סצנות ממש גרועות או מביכות, אלא בעיקר בינוניות משמימה. סצנת הסיום ההפי-אנדית, שכמובן לא הייתה קיימת במקור, מיותרת לחלוטין.
סקס
הסצנה ה"סקסית" ביותר בסרט היא מפגש של דה-נירו עם זונה ברחובות מנהטן, שמעלה בעיקר געגועים לזונות ולמפגשים שלו ב"נהג מונית".
אלימות
פסיכולוגית. ברגע שאתה מצפה מהילדים שלך להישגים בלתי-אפשריים אתה גובל באלימות, שיכולה להוביל לאירועים בלתי הפיכים.
סטיילינג
גריאטרי. בכל מה שקשור בחוש אופנתי, דה-נירו הוא ממש הגרסה הגברית של שרה מ"האח הגדול".
פסקול
כמו נסיעה ארוכה במעלית.
מה למדנו מהסרט?
שיותר חשוב לדחוף את הילדים שלך למצוא את האושר שלהם, מאשר לדחוף אותם להישגים.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
למה רוברט דה-נירו הסכים להשתתף?
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
האמריקאים שוב מוכיחים שהם לא באמת יודעים לעשות דרמה איכותית. וכמו כל רימייק שהם עושים, אם בקולנוע ואם בטלוויזיה, הם מצליחים להרוס כל חן, עדינות ואנושיות שהיו בגרסה המקורית.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
אוי, איזה סרט מרגש, כמה בכיתי.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"אודות שמידט"- עוד סרט מסע של גיבור בגיל העמידה, אבל מוצלח פי כמה.
"סיפור טוקיו"- יצירת המופת היפנית המתעסקת גם היא בניכור משפחתי.
שורה תחתונה
עוד משפחה אמריקאית לא מתפקדת, בעוד קלישאת חג מולד אמריקאית מדי. הסרט מאוד משתדל להיות עמוק ומשמעותי כמו המקור האיטלקי, אבל לחפש בו עומק יהיה כמו לקפוץ ראש לבריכה של מים רדודים. למרות הופעתו של דה-נירו, עדיפה בהרבה הצפייה במקור.
זמן מסך
100 דקות.