במאי ותסריטאי- גיא נתיב (“זרים").
תסריטאית- נועה ברמן-הרצברג. מבוסס על סרט קצר של השניים.
שחקנים- רונית אלקבץ, צחי גראד, מיכאל מושונוב (“לבנון"), יואב רוטמן (“לאהוב את אנה").
על מה הסרט?
בן אוטיסט שחוזר מהמוסד בהפתעה לביתו, מפר עוד יותר את האיזון המעורער גם ככה בין בני המשפחה.
על מה באמת הסרט?
בסופו של דבר, כנראה שכולנו קצת אוטיסטים.
הדבר הכי טוב בסרט
המשחק. אלקבץ מדהימה כהרגלה אפילו בדמות אפורה שלא מאפיינת אותה, גראד מצוין ללא מאמץ, מושונוב מצליח להיכנס לדמותו של אוטיסט מבלי להגזים ולהביך, אך רוטמן הצעיר, שזה תפקידו הראשון בקולנוע, הוא זה שלא תשכחו בצאתכם מהסרט, אחרי אחת מהופעות הבכורה המרשימות של השנים האחרונות.
הדבר הכי גרוע בסרט
בחיים לא באמת נאמין שרונית אלקבץ יכולה להיות גננת.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
הסצנות המשותפות בין האחים- "הנורמלי" הבודד והאוטיסט- היו מהרגעים היפים בסרט.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
הגיבור מגלה במיטתו ג'וקים, נמלים ותולעים שהגיעו לשם עקב תחביבו המוזר של האח. דימויים כאלה יכולים לגרום לי לפחד להיכנס למיטה שבועיים.
הזווית היהודית
השימוש שעושה הסרט בסיפור נח, שהוא הפרשה איתה עולה הגיבור לבר המצווה שלו, מורכב ומעניין ביותר.
סקס
כמו בכל סיפור התבגרות, גם כאן הגיבור מתאהב בבלתי ניתנת להשגה, הפעם זו בת הרב המרדנית היפה (ליר כץ מ"פרשת השבוע"), חוץ מזה מנהלת אם המשפחה המתפרקת רומן עם אחד האבות בגן אותו היא מנהלת.
אלימות
נעורים. שוב, כמו בכל סיפור התבגרות סובל הנער מאלימות מצד חבריו המפותחים מדי ללימודים. ואפילו יש את סצנת השירותים הבלתי נמנעת.
סטיילינג
מבולגן. הבית מבולגן, המחסן מבולגן וגן הילדים מבולגן- אולי בשביל לסמל את נפשם המבולגנת של גיבורי הסיפור.
פסקול
על הפסקול המקורי, האניגמטי והמרגש חתום מוזיקאי פולק-אינדי קנדי, פטריק ווטסון, שגם אחראי על שיר הנושא המעולה המזכיר את ימי הזוהר של "רדיוהד".
מה למדנו מהסרט?
לדקלם את פרשת נח.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
מאיפה הילד המוכשר הזה? הוא כבר היה במשהו?
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
הקולנוע הישראלי כנראה יודע להתעסק רק עם חיילים שיורים ובוכים ועם משפחות לא מתפקדות. אבל האמת, הוא עושה זאת היטב.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
נתקלתי כבר בהרבה ילדים אוטיסטים בחיי, מיכאל מושונוב עושה עבודה משכנעת ואמינה למדי. שאפו.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"כנפיים שבורות"- ושאר סרטי משפחות ישראליות לא מתפקדות.
"הדקדוק הפנימי"- כי גם שם הילד מתקשה להתבגר.
"פלפלים צהובים"- כי גם שם חושף הילד האוטיסט את תפקודה הקלוקל של המשפחה.
שורה תחתונה
דרמה מרגשת עשויה היטב, שלמרות הנושא המוכר והשחוק של משפחות לא מתפקדות, מצליחה לא ליפול כמעט לקלישאות ולהיות מלאה בעומק, סמבוליות וסבטקסט. לא מזיק גם הגיבוי של צוות שחקנים מבריק- בראשו התגלית, יואב רוטמן- וצילום אקספרסיבי משובח שנע בין צילומי נוף ומרחבים מרהיבים לשימוש עדין ומרובה בצילומי תקריב מפורטים ואינטימיים.
זמן מסך
101 דקות.