במאי ותסריטאי- דני בויל (“נער החידות ממומביי", "טריינספוטינג").
תסריטאי- סימון בופוי (“נער החידות ממומביי") מבוסס על ספרו וסיפורו האמיתי של ארון רלסטון.
שחקנים- ג'יימס פרנקו, קייט מארה ("איירון מן 2”) אמבר טמבלין (“אחוות הג'ינס 1,2”)
על מה הסרט?
ג'יימס פרנקו הבלתי ניתן לעצירה, נלכד תחת סלע במשך 127 שעות.
על מה באמת הסרט?
לפעמים צריך לדעת מתי לעצור.
הדבר הכי טוב בסרט
ג'יימס פרנקו. כריזמטי ולוהט כהרגלו, בהופעה ורסטילית ותובענית. ואם הסרט לא השביע את תאוות הפרנקו שלכם, מומלץ ללכת לטעום ממנו עוד ב"יללה" שעלה גם הוא השבוע, שם הוא מגלם בתבונה ובכישרון לא פחות את המשורר אלן גינסברג.
הדבר הכי גרוע בסרט
האיחור הממש לא אופנתי בו הוא עולה. אחרי שנקבע לו תאריך יציאה מזמן, הוא הספיק להיגנז ועכשיו עולה בפתאומיות, אחרי שכל באזז האוסקר והביקורות האוהדות שלו כבר פג מזמן.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
איך לא- הסצנה בה מחלץ פרנקו את עצמו מהסלע. הסצנה הלא תיאמן הזו מצולמת במספר מצלמות, ערוכה בפראות, מלווה במוסיקה מלחיצה ובתקריבים אימתניים, היא גולת הכותרת של הסרט והרגע אליו מצפים וממנו חוששים מהשוט הראשון. תגרום לכם לצמרמורת, בעתה והסתרת עיניים וודאית.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
אותה סצנה בדיוק שתגרום לכם לצמרמורת, בעתה והסתרת עיניים ודאית. אם היא לא תחריד את מנוחתכם ותחדור לכם לחלומות, היא לפחות תעמיד אתכם בפני השאלה הבלתי נמנעת- האם אני הייתי יכול לעשות את זה?
סקס
בין הזיותיו במשך חמשת ימי חוסר המעש עולים כמובן זיכרונות מהבחורות של חייו. כי מה כבר יש לעשות כשאתה תקוע חמישה ימים לבדך תחת סלע?
אלימות
הסרט, כאמור, מציג את הפעולה הכי אלימה שבן אדם יכול לעשות לעצמו, בדרך שנוגדת את כל האינסטינקטים הבריאים שלו, ובצורה פרדוקסאלית כאן, זו דווקא הפעולה שמוכיחה כמה הוא רוצה לחיות.
סטיילינג
מאובק. אפילו אחרי חמישה ימים באותם בגדים, ללא מקלחת, מים, מזון ראוי ושינה תקינה, לא נס חינו של פרנקו, וגם במצב הזה הייתם לוקחים את הממזר הקטן למיטה הקרובה.
פסקול
תזזיתי. א.ר.רהאמן שזכה באוסקר על עבודתו הקודמת עם בויל ב"נער החידות ממומביי", מרכיב כאן פסקול מיסטי משהו התואם את המסע פנימה של הגיבור, ומתבל אותו בין השאר בשירי פופ מפתיעים ומתקתקים.
מה למדנו מהסרט?
את מה שהבין הגיבור לאחר חמשת ימי הזוועה- גם כשיוצאים להיעלם בשומקום, תמיד כדאי ליידע לפחות בן אדם אחד על מקום המצאכם.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
טישו, מישהו?
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
רק במאי מוכשר בשיא הקריירה שלו ובשיא שליטתו בשפה הקולנועית כמו בויל, מצליח להפוך סיפור לכאורה משעמם וסטטי לסרט כל כך אנרגטי, מהיר, מוצלח ומרגש, שמצליח להגיד גם משהו על אומנות הצילום והתיעוד העצמי האובססיבי בואכה 2011.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
נו, מה הפלא, מה היה לו לחפש במדבר הזה מלכתחילה?
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"עד קצה העולם”- בגלל התלישות, המדבר והמסע הפנימי.
"להתחיל מחדש"- כי גם שם מוכיחים שאפשר לעשות סרט הישרדותי עם שחקן אחד וכמעט ללא דיאלוגים.
"המתאבק"- בויל הצהיר שהושפע מאוד מהסטייל המחוספס והכמו תיעודי של ארונובסקי בסרט.
שורה תחתונה
מפתיע כמה שהסרט הזה טוב ומתגמל. בויל מצליח להעניק לסיטואציה הבאמת גדולה מהחיים ויוצאת הדופן הזו- אך הבלתי אפשרית לכאורה לסרט קולנוע דרמטי- עומק רגשי, מתח ועניין מבלי ליפול לקלישאות, והופך את הופעת היחיד המדהימה של פרנקו למפגן קולנועי מרשים ומורכב. הפתיחה ההיפראקטיבית של הסרט, על מהירותה, מסכיה המפוצלים ותחושת הטבע והחופש המוחלט שלה, מכינה את הקרקע להמשך הסטטי אך הדינמי לא פחות, ולסיום ההופך את הסרט לחוויה עוצמתית, מרגשת ומפתיעה.
זמן מסך
94 דקות.