"איזה מזל שאני לא כזאת" - זו המחשבה שלא הפסיקה לנקר בי כשצפיתי ב"סיפור גדול", הסרט הישראלי על ארבעה חברים שמנים שמחליטים להקים קבוצת סומו. המשחק אמנם מצוין, התסריט הרגיש גרם לי להזדהות עם הדמויות ועם הדילמות שלהן, והאומץ של השחקנים ללבוש חיתול אדום ואף ללכת איתו ברחבי העיר רמלה כשמבטי האנשים ברחוב נעוצים בבשרם החשוף הרשים אותי. ובכל זאת, יצאתי בתחושות מעורבות.
"סיפור גדול" הוא סרט על קבלה והשלמה עצמית. הכל מתחיל כשהרצל (איציק כהן) מוביל פרישה המונית מחוג ההרזיה השכונתי, אחרי שאינו מצליח לעמוד בסטנדרטים של הקבוצה ולא מספיק להעלות במשקל. אחרי שכל חייו היה מוקצה חברתית, הוא מוצא מקום שבו אפילו הוא לא גדול מספיק - ספורט הסומו. לא בדיוק החוג הנפוץ במתנ"ס השכונתי.
במהלך הסרט לומדים הרצל וחבריו השמנים לקבל את עצמם, ולהבין שפנימיות חשובה יותר ממראה חיצוני. שיש מקום, ואפילו מכובד מאוד, גם לאנשים שלא עומדים בסטנדרטים הבלתי אפשריים של משטר הרזון.
מזל שאני לא האנשים האלה. אני יודעת, זה לא פוליטיקלי קורקט לחשוב ככה, כי כולנו שונים וכולנו שווים. אבל מאז הרגע ההוא בגיל 14, שבו הבנתי שאני כבר לא יכולה לאכול הכל ולהשאר הילדה הרזה שתמיד הייתי, אני מחשבת כל ביס שנכנס לי לפה. הפחד הכי גדול הוא להיות שמנה, ואני יודעת שאני לא בדיוק מיעוט. נשים נחשפות לדימויים בלתי אפשריים ובלתי ניתנים לחיקוי - ועדיין מבלות זמן רב מחייהן בניסיון לחקות אותם.
השמנה נתפסת אצלי ככישלון. כשאני עולה קילו או שניים, הביטחון העצמי שלי יורד, מצב הרוח מתערער וכל מה שבא לי לעשות זה לשבת בבית. כן, אני מנסה להתגבר על זה, אבל לשנות דרך מחשבה שכל כך טבועה בי זה לא פשוט בכלל. מצד שני, תראו את עירית קפלן שמשחקת בסרט את זהבה, מושא אהבתו של הרצל - אישה חמה ומלאת אהבה אבל לא פראיירית ויודעת בדיוק מה היא שווה. קפלן מדהימה ביופיה, והיא בטח לא רזונת. האמת? משמח אותי לראות שיש מודלים נשיים מלאים ובטוחים בעצמם.
בניגוד מוחלט אליה, אגב, ניצבת דמותה של מדריכת ההרזיה הרזה עד מאוד (בגילומה של אוולין הגואל) - דמות גאונית, נוירוטית ומסכנה. כשהיא צורחת על זהבה שעם מבנה גוף כמו שלה היא חייבת להזהר מהריון כמו מאש - זהו אבסורד במיטבו. בכלל, הסרט משופע בלא מעט רגעים קומיים ופרדוקסלים, כמו כשהרצל הילד רואה את אביו נופל למותו כשמרפסת הדירה לא עומדת בנטל משקלו של האב, או הררי הקוסקוס שמאביסה אמו של הרצל (לבנה פינקלשטיין המעולה) על צלחתו, תוך שהיא לא מפסיקה להעיר לו על משקלו.
אז כן - צחקתי, נהניתי, התרגשתי. הייתי שמחה לצאת גם עם תובנות חדשות ובטחון עצמי חדש שלא תלוי במספר הקלוריות שטחנתי באותו היום, אבל בשבילי זה קצת מעט מדי ומאוחר מדי. אני עדיין מעדיפה בכל רגע נתון להיות הרזה הנירוטית מאשר השמנה השלווה. "סיפור גדול" מאד מרגש ברמת הסרט, ולרגע נראה שהשמנים באמת ניצחו, אבל לצערי בעולם האמיתי הדרך שלהם עוד ארוכה מאוד.