איך מביימים שכול?

אורי ברבש: מורד ב"אחד משלנו", פטריוט ב"מילואים"

"אם מדברים על המפגש בין הצבא לחברה הישראלית, 'אחד משלנו' זה הסרט שצרוב מבחינתי בזיכרון יותר מאחרים. זה סיפור על נאמנות ובגידה, שני נושאים כל כך קריטיים בחברה שתובעת ממך נאמנות מוחלטת. היום כשאנחנו עוסקים במונח הזה אני רק חושב 'ליברמן, ליברמן', אבל אני ממש לא מתכוון לשימוש הציני שהוא עשה במונח הזה. אם אתה עומד בנורמות של החברה אתה מוגן לנצח, אם אתה מתעמת עם הנורמות האלו, חייך עלולים להיות בסכנה. אם אתה שואל שאלות, חוקר ומוקיע, אתה נחשב בוגד וזה היה אולי ליבה של האמירה ב'אחד משלנו' - סיפורו של ראפה, חייל יחיד שמנסה לעמוד על חירותו ועל עצמאותו מול קבוצה שמחייבת ממנו להיכנע ולוותר על מה שהוא מאמין בו. זאת חברה של הסיסמה 'כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם', שחוזרת ב'אחד משלנו' כמה פעמים, וזאת יכולה להיות סיסמה נפלאה וערכית מאוד אבל בקצה השני שלה היא יכולה להביא לתוצאות טרגיות נוראיות.

"'טירונות' כללה בתוכה פרקים לא קלים לעיכול, אבל גם בה וגם ב'אחד משלנו' לא הופעלה עלינו צנזורה מעולם. ב'טירונות' הצבא יותר משמש כפלטפורמה דרמטית לספר סיפור על אנשים בסוף שנות ה-90 בחברה הישראלית. כשאנשים צעירים מתגייסים לטירונות לא משנה מאיפה הם באים ומה הרקע הסוציו אקונומי שלהם, הם שווים באופן טוטאלי - לובשים אותו דבר, חיים אותו דבר, אוכלים אותו דבר ויש משהו חשוף מאוד, נקי מאוד, שמאפשר לך לספר את הסיפור הכי אמיתי עליהם.

"ב'מילואים' היה לי חשוב לספר סיפור על ארץ ישראל היפה, האמיתית, הערכית, הסולידרית, שלצערי הולכת ונעלמת לנו בין הידיים. היה חשוב לי לעשות את זה כי פחות ופחות אנשים עושים שירות מילואים ובמילים אחרות, אנשים פחות סולידריים לחברה שלנו. ביום הזיכרון אני נרגש עד עמקי נשמתי ובמובן הזה נשארתי פטריוט אמיתי".

רשף לוי: הערצה לצבא ופולחן המוות ב"איים אבודים"

"'באיים אבודים', מעבר לסיפור האישי, יש ניסיון להעביר רוח של תקופה. בשנות ה-80 הייתה בישראל רוח הרבה יותר מיליטריסטית מאשר היום, היה ברור שמתגייסים לצבא, לא היו משתמטים או אנשים שהייתה להם לגיטימציה לא להתגייס. בין השאר הסרט עוסק בבגידה ובנאמנות בתוך משפחה וגם כערך בתוך המדינה, כשאחד האחים חולם להיות חייל קרבי, והחלום הזה בא לידי ביטוי בהערצה ובפולחן המוות כמו שהיה בזמנו בבתי הספר שאני למדתי בהם. 

"אני מתייחס בסרט במבט חם ואוהב אבל גם אירוני על החברה הישראלית ועל התפישה שלה את המוות במלחמה. אנשים חשים שמוות במלחמה נותן משמעות למוות של הילד שלהם. בעיניי הניסיון שלנו לחפש גבורה במוות של מישהו בשביל לתת משמעות מיוחדת הוא ניסיון שהוא מאוד אנושי, מאוד מרגש אבל מצד שני גם אירוני כי בתפיסה שלי את המוות, וזה לא משנה אם זה מוות צבאי או לא מוות צבאי, יש תמיד משהו אכזרי ומפוספס וחסר משמעות".

רני בלייר: סרבנות אחראית ב"פרשת השבוע"

"'הסדרה מבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש במלחמת לבנון השנייה, סיפור על מ"פ שסרב להיכנס עם הפלוגה שלו לכפר לבנוני עמוס אנשי חיזבאללה. עקב כך הוא נעצר, הכניסו מישהו אחר לכפר ונהרגו הרבה אנשים בסופו של דבר.
"אני חושב שזו סרבנות שבאה ממקום של אחריות ולא מתוך ניסיון להיות אנטי ציוני או פציפיסט. זה משהו עכשווי לגמרי, שלא יכול היה להתקבל בשנות ה-80 או ה- 90. היום אנחנו יותר ביקורתיים ולא לוקחים את הפרות הקדושות כמובנות מאליהן. ביום הזיכרון אני מרגיש מאוד משונה, זו הנצחה של מוות והנצחה של גבורה ואני כיהודי נבוך, לא מאמין בהנצחות וגם לא יכול לחגוג את יום העצמאות כשאחוז האנשים השכולים במדינה הזאת הפך להיות עצום".

שבי גביזון: "האסונות של נינה" מוכיח שהתבגרנו

"אחת הסצנות הזכורות מהסרט היא כשקצין הנפגעים מגיע לבית להודיע למשפחה על הגרוע מכל ובסופו של דבר מתבלבל בבית ומודיע את ההודעה המרה למשפחה הלא נכונה. לקחתי אירוע שנחשב קדוש ועשיתי ממנו משהו משעשע. חששתי מתגובה של משפחות שכולות, שיהפכו את זה לדיון, תקום צעקה ושיאשימו אותי בחוסר כבוד, ולשמחתי הבינו שהעשייה היא מתוך כבוד. גם השכול בישראל כבר התבגר כי לפני 40 שנה סרט ישראלי לא היה יכול להכיל בתוכו סצנה כזאת".

אבנר ברנהיימר: "יוסי וג'אגר" מתחברים לפרה הקדושה מכולן

"למדינת ישראל יש פטיש לשכול. אנשים עוברים על תמונות הנופלים ואת הצער הכבד מלווה תמיד איזה ריגוש סוטה שמתגנב לו כמו נחש בינות לקברים בחלקות הצבאיות. ריגוש של קרבות עזים, של גבורה, של אומץ, של גברים צעירים ויפים נכנעים לדחף המוות. בשנת 2002, כשניגשתי לכתוב את התסריט ל'יוסי וג'אגר', לא רציתי שום דבר מכל זה. רציתי להראות מוות סתמי, מיותר, אגבי כמעט, עם אפס השפעה במישור הלאומי ומקסימום השפעה במישור האישי. רציתי להראות איש צעיר, מלא שמחת חיים, שחייו נגמרים לילה אחד כי היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. הוא לא ניהל קרב מר באויב, והוא לא גילה אומץ יוצא דופן שמצדיק צל"ש. הוא מת כמו שרוב הנופלים מתים, פשוט כי הלך למלחמה. מותו לא יזעזע את אמות הסיפים של הארץ הזאת, לא תהיה רעידת אדמה. הוא יקבל ידיעה בעיתון, כמה חברים ידברו ואיזה שכן פטפטן יתראיין. לשבריר שנייה שמו יוזכר מדי יום זיכרון, ורק עדת אוהביו תשאר בלעדיו לנצח. לא בגלל בעיות תקציב לא נראה האויב בסרט. אנחנו אחראים לחיינו, ואנחנו אחראים למותנו בקרב.

"כש'יוסי וג'אגר' זכה להיות מוקרן לפני כמה שנים בערב יום הזיכרון התקשיתי להחליט אם לשמוח או להצטער. חיבוקו של המיינסטרים הוא עניין מתעתע. זה תמיד משמח להצליח בקנה מידה רחב, לדבר אל כולם, להצחיק, לרגש, ועל אחת כמה וכמה עם סיפור על שני קציני צה"ל מאוהבים בלבנון. מצד שני, אחת הסיבות שהביאו אותי לכתוב את התסריט, למרות שלא העיקרית שבהן, הייתה לחבר את ההומואים ללב לבו של הקונצנזוס הישראלי, לפרה הקדושה מכולן, לשכול.

"בניגוד לדעתם של מספר מלומדים חסרי יושר אקדמי, הקהל הזדהה באופן גורף עם ג'אגר, וכאב את שתיקתו הרועמת של יוסי, שמסרב עד לרגע האחרון לחשוף את הסוד באופן מפורש, אבל רומז לעתיד אמיץ יותר בו הוא יבחר "לעמוד באור ולא בצל", כפי ששרים ריטה ובעקבותיה עברי לידר בשיר שג'אגר הכי אהב. לאחר שראו את הסרט אנשים "יצאו מהארון" בכל מובן אפשרי, וסיפרו לקרוביהם סודות שהתביישו בהם שנים. 'יוסי וג'אגר' דחף אותם לכך, ובמובן הזה למרות ששודר ביום הזיכרון, האישי הצליח לנצח את הלאומי".

• אבנר ברנהיימר
• איילת זורר
• אקי אבני
• טירונות
• יוסי וג'אגר