בגיל 56, ערן ריקליס חשב שכבר לעולם לא יזכה באוסקר הישראלי. אולי בגלל זה הוא הגיע לטקס האחרון, בו גם זכה בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר, בלי נאום מוכן ובלי ציפיות.
הוא אחד הבמאים הוותיקים בתעשיית הקולנוע הישראלית - הוא היה עוזר במאי ב"גבעת חלפון אינה עונה" ויצר לפני שנים את הסרטים "גמר גביע" ו"זהר", שזכו לאהדת הצופים אבל לא לכבוד מהאקדמיה הישראלית לקולנוע.
בשלב מסוים פרש מהאקדמיה במחאה על ההתעלמות ממנו וגם בסרטו החדש, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", חשב ריקליס שההתעלמות תימשך. "יש הרבה סרטים מהאחורי אבל לא היה לי משהו מהאקדמיה", אומר ריקליס, "עשו לי עוול לאורך השנים. הייתה לי תחושה שהאקדמיה הפנתה לי סוג של גב. הייתה לי תחושת עלבון".
בשנים האחרונות הוא רגיל לביים סרטים בתקציבים גדולים במימון אירופי. "הכלה הסורית" הזניק אותו לתודעה עולמית וזכה בעשרות פרסים בינלאומיים ובארץ, כרגיל, שום דבר. הסיבה? ריקליס נחשב מהדור הישן, מסחרי מדי. "היה תסכול, היו כעסים אבל הכל נמחק ברגע שעליתי על הבמה".
השנה גם האקדמיה הישראלית הבינה שריקליס בעצם עושה אומנות. כעת, בגיל 56, הוא בשיא הקריירה עורך כבר את הסרט הבא על חייו של רלף קליין ומתכונן לנסות להוביל את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" גם לאוסקר האמריקאי.
>> זה קולנוע: אורי שמיר מתגעגע לתפקידו כעו"ד קוגלר ב"אבא גנוב"
