לקראת טקס האוסקר שיערך בראשית השבוע חשבנו שהגיע הזמן להפשיט את הטקס מכל חליפות הטוקסידו שלו ומכל המלמלות ותחרות המעצבים, לקלף את ציפוי הזהב מאותו אביר עירום ולגלות מה באמת מסתתר מתחת. האקדמיה האמריקנית לקולנוע, אשר מחלקת מדי שנה את הסופרלטיבים שלה ליוצרים בדמות אותו פסלון קפיטליסטי מוזהב, היא חוג סגור ופוריטאני להחריד.
לרוב אם אמן מועמד לזכייה על סרט מסוים, אך שאר הסרטים בהם לקח חלק לאחרונה היו זולים או סקסיים מדי זאת הולכת להיות מכשלה רצינית בשבילו לקבלת הפרס. הפרס אמור להינתן למשובח ולבולט ביותר מבין חמישה מועמדים, אך לא פעם הוא מגיע לידי זה שהיה צורך לעשות עימו חסד, לרוב מפני שהאקדמיה חייבת לו משנים קודמות. השנה הטקס נחשב בלתי צפוי מהרגיל בגלל ריבוי הסרטים הבאמת מצוינים שהיו השנה, וזה השמן לעשות קצת סדר:
שחקנית ראשית
קייט ווינסלט - מועמדת לפרס במשחקה בסרט "נער קריאה" ומשמשת דוגמה חיה לשחקנית, שכמו רבות וטובות לפניה, הייתה מועמדת ארבע פעמים בעבר אך פשוט לא עמדה בקריטריונים האכזריים פעם אחר פעם. היא מה שנקרא באקדמיה "שחקנית בעייתית". ווינסלט נמנית על אותן שחקניות (כמו ג'וליאן מור וסוזן סרנדון, לפני התנזרותה) שבעקבות שלל סצנות הסקס הנועזות והבוטות בסרטים שלהן, לא הצליחו לגעת בפסלון הנחשק. שחקניות בהוליווד יודעות היטב, בשביל לזכות בפרס אסור לחשוף את עורן יותר מדי אלא אם כן הוא נראה רע בעת הצילום. רצוי פצוע או מחוטט. העניין הוא, שגם הפעם בסרט "נער קריאה" ווינסלט מתעלסת רבות וחושפת את דדיה הבוגרים.
אז איך היא בכל זאת תזכה, אתם שואלים? מעולם חזה של כוכבת בקנה מידה שלה לא היה מושפל יותר על המסך כמו מיטלטליה של קייט. עד כדי כך, שאופרה ווינפרי דסקסה עם קייט בתוכניתה על האומץ בלחשוף חזה בצורה כה לא סקסית. בכלל, חנה שמיץ, הדמות שקייט ווינסלט מגלמת בסרט, היא סחבה מרופטת ואפילו המיניות שלה מוצגת כחולנית ומעוותת.
מליסה ליאו - לכאורה יש דווקא סיכוי מצוין לזכות. התפקיד שלה ב"נהר קפוא" הוא מסמר שיער ובלתי נשכח. גם העובדה, שהיא שחקנית די אנונימית, משחקת ממש לטובתה. אפשר לומר שאם לא היה לאקדמיה התחשבנות כל כך ארוכה עם גברת קייט ווינסלט, אז כנראה שמליסה הייתה גם זוכה.
מריל סטריפ - המועמדת הנצחית (השנה בפעם ה-15), חייבת לזכות באוסקר על תפקיד הנזירה הקשוחה ב"ספק" כשם שהייתה חייבת לזכות כמעט כל שנה כשהיא מועמדת. זאת, אגב, בדיוק הסיבה שהיא לא תזכה גם השנה. את מריל פוטרים במועמדות קבועה. זה מספיק לה. זה מספיק לאמריקאים. היא וודאי תקבל את האוסקר השלישי שלה בקרוב, רק שהפעם הוא יהיה על מפעל חיים.
אנג'לינה ג'ולי - צריכה לעשות דרך ארוכה עוד בשביל לנפץ את התדמית הסקסית שבעוכריה, בכדי לזכות בפרס הנחשק. היא אמנם זכתה בתחילת דרכה על תפקיד משנה משובח ב"נערה בהפרעה", אבל מאז שרשרת סרטי פעולה מביכים בכיכובה רק הרחיקו אותה מטקסי פרסים. ככל הנראה אם היא "תחזור למוטב" ותמשיך להתמיד בגילום דמויות מורכבות כמו זו שב"ההחלפה" אז היא עוד מסוגלת לזכות בשנים הקרובות.
שחקן ראשי
מיקי רורק - משתייך לזן שחקנים מיוחד שנקרא בהוליווד "הידוע לשמצה המשתקם". (זן שקורטני לאב, למשל, מחליטה להשתייך אליו כל כמה שנים). רורק יזכה לא רק בגלל שגילם את התפקיד הגברי המרשים ביותר השנה, אלא גם מפני שאם לא עכשיו- אז מתי? מדובר בתפקיד אישי מאוד, שהוא סוג של ניצחון בעצמו בשביל אדון רורק המזדקן. האקדמיה אוהבת להחזיר אמנים אבודים אל התלם ואחר כך לחגוג על הקרדיט לדיראון עולם.
שון פן - מפליא לגלם את דמותו של הארווי מילק ובאקדמיה כמו באקדמיה- הפוליטיקה היא שקובעת ובמקרה הזה ההיסטוריה הקולנועית של האמן. שון כבר קיבל בעבר, אז האקדמיה לא חייבת לו שום דבר בשלב זה, מעבר לזה הוא בעצמו היה פעם "ידוע לשמצה משוקם", שהאקדמיה טיפחה במו ידיה.
בראד פיט - למרות שפיט נותן את הופעתו הקולנועית הטובה ביותר עד כה בתור בנג'מין באטן, הוא בהחלט צריך להיפטר מעוד כמה קוביות עד שיזכה לחבוק פסלון משלו.
שחקן משנה
פיליפ סימור הופמן - נתן הופעה מחשמלת ב"ספק", אבל עדיין לו יש כבר פסלון זהבהב בחיקו ועוד מספיק תפקידים לפניו.
שחקנית משנה
מאריסה טומיי - מזכירה לכולם שהיא קיימת ועוד איך בתפקיד החשפנית הרגשנית ב"המתאבק".
איימי אדאמס וויולה דיוויס - שתיהן מועמדות כל אחת מהן על תפקידן הנפלא ב"ספק". באמריקה התקינות הפוליטית מחייבת ובעיקר בעידן אובמה פשוט מוכרחים לכבד את הקהילה האפרו-אמריקאית בזכייה אחת לפחות, ובקטגוריה זו מגיעה ההזדמנות היחידה לעשות זאת. אז אמנם ויולה דיוויס היא פנתרה שחורה לתפארת, אבל מופיעה לדקות ספורות ב"ספק" (ועם זאת כנראה הדקות המרגשות ביותר של הסרט).
טאראג'י פ. הנסון - לעומת דיוויס היא אחת הסיבות המרכזיות שהסיפור של בנג'מין באטן כל כך מופלא, והיא עוד מגלמת שחורה בימים חשוכים באמריקה, אז בכלל רצוי להכין נאום מראש.
הבמאי והסרט הטוב ביותר
הסיפור המופלא של בנג'מין באטן. דיוויד פינצ'ר - הקולנוען המבריק לא יקבל את הפרס גם הפעם. דרך "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" הוא אמנם יצר את הסרט האמריקאי ביותר שלו שגם ממש תפור למידותיה המסורתיות של האקדמיה, אך בכל זאת "נער החידות ממומביי" תפור טוב יותר.
ואי אפשר לסיים בלי "ואלס עם באשיר" המוערך של ארי פולמן, שכבר גרף את כל הפרסים שמובילים אל הפסלון המוזהב. אחרי מלחמת עזה ופרוץ עידן אובמה, מתבקש לתת לקול הפציפיסטי-ישראלי את אורות הזרקורים. כך או כך, תמיד נוכל להגיד שהם אנטישמים, אפילו שרובם יהודים.