וואו, מאיפה נתחיל? מהזכייה של ארי פולמן בפרס הסופר-מכובד הזה, או מהאירוניה הקלה שמתלווה אליה? בואו ונתחיל מהעובדות: "ואלס עם באשיר" הוא סרט טוב מאוד, שההגשה שלו בפורמט מאויר הופכת אותו ליצירה קולנועית מעניינת.
אני מודה שקשה לי עם חלק ממסריו, למשל בגידת האליטות החברתיות של פעם ברעיון לפיו קיום יהודי בלב המזרח-התיכון הוא עניין שמחייב מלחמה מתמדת, על כל הכרוך בה. אבל לא "ואלס עם באשיר" הוא העניין, אלא הזכייה בפרס והטקס הערוך והמתורגם שישודר הערב.
עוד לפני ארי פולמן, יש כמה עניינים לשים לב אליהם, כמו הצניעות המסוימת שמלווה הפעם את הטקס - ברוח הימים הללו. זו כבר לא הוליווד הראוותנית (אם כי גם בימים כתיקונם, הטקס הזה נוצץ פחות מהאוסקר), מגמה שמעניין אם תקבל ביטוי גם בהפקות עתידיות. האם יתפוס מעמד הפועלים את מקומו של האלפיון העליון כחומר שממנו תהיה עשויה הוליווד בשנים הבאות? ימים יגידו. עוד רגע מרגש היה כשהית' לדג'ר, שמת ממנת יתר, זכה בפרס שחקן-המשנה על תפקידו ב"נסיך האופל".
ועכשיו ל"ואלס עם באשיר". הסרט הזה מבטא כמיהה ישראלית לנורמליות בתוך מציאות כמעט בלתי-אפשרית. הן עד לא מזמן, הדבר המרגיז ביותר עבור חלק מהישראלים, היה לעמוד בתור לביקורת הדרכונים ביחד עם ה"נון אי.יו", ביחד עם כל האלבנים. שהרי בעיני רוחנו, היינו כבר חלק מאירופה, ובתור שכאלה - מה לנו ולמלחמות? אלא שהמלחמות של העשור האחרון (האינתפיאדה השנייה, לבנון השנייה ועופרת יצוקה "הראשונה") פעלו על המצוקה הזאת פעולה כפולה: פעם אחת בכך שאילצו אותנו להתפכח מאשליית השלום הממשמש ובא, ובפעם השנייה כאשר הבהירו לנו עד כמה עמוק טבועה האנטישמיות ברחבי העולם הנוצרי - ואיך פגיעה (מצערת ככל שתהיה) באזרחים, גורמת למצפון הכפול של בני דמותנו האירופים, להתחיל ולעבוד שעות נוספות.
"ואלס עם באשיר", שמשקף את האודיסיאה הישראלית של כמיהה לנורמליות, מוצא את עצמו מפליג לעבר קו אופק בלתי-נראה וגם בלתי-מושג, ובעל כורחו לא נשפט עוד כיצירה קולנועית רגילה, אלא כסרט ישראלי. ספק אם פולמן, שחי כרגע את החלום האמריקני, יכול לשים לב לאירוניה שבמצב, אבל כשתיעלם תרועת הפסטיבלים (נקווה בשבילו שרק אחרי האוסקר), היא בוודאי תחלחל לתודעתו.
אני בטוח שלא מעט אנשים שכלל לא צפו בסרט, שמחו הבוקר על זכייתו בפרס, כשם שהם שמחים על מדליה אולימפית של שחר צוברי, או על גביע אירופה של מכבי תל-אביב. זו הישראליות הדביקה, המחבקת בכוח, הששה אלי קרב - ותובעת ועדת חקירה בסיומו. נדמה לי שגם פולמן, שבעל כורחו מפלרטט עכשיו עם ישראליותו ויהדותו, לא יכול שלא לתהות כרגע, האם החיבוק הזה הוא חיבוק דוב, או אולי סלע קיומנו.
