ביום שני הקרוב, בסביבות השעה 7 בבוקר שעון ישראל, יוסף סידר ישב עם אשתו ושאר פמליית הסרט "הערת שוליים" סביב שולחן מעוצב, כשאר מכובדי תעשיית הקולנוע בהוליווד, ויקווה שזה יהיה הערב שלו. הוא כבר היה בסרט הזה לפני ארבע שנים, עם "בופור", אבל הפעם התקוות חדשות, האופטימיות רעננה והסיכוי, מוערך לכשעצמו, הוא 1:, פשוטו כמשמעו.
העיניים בישראל אמנם נשואות לקטגוריית הסרט הזר, אבל בהוליווד מחכים לרגע אחר: המגיש יעשה את דרכו בנחת אל דוכן הנואמים, יפנה אל הקהל, יחייך וימתין בסבלנות לשקט. מאות מיליוני דולרים, קמפיינים שיווקיים מתוכננים היטב, אינספור שעות כתיבה ועריכה, בימוי וצילום, משחק, פוליטיקה ויוקרה - כולם עומדים כעת על הכף. מיד לאחר שיציג שוב את תשעת המועמדים, יפתח המגיש את המעטפה המוזהבת האחרונה ויקרא בשמו של הסרט הטוב ביותר. הסרט שמרגע זה ואילך יהפוך לסמל של שנת הקולנוע 2011.
שידור הטלוויזיה יסתיים עם זווית צילום רחבה של הווינרים על הבמה, והוליווד כולה תצא ללילה ארוך אחרון של קוקטיילים ומסיבות. הסצנריו לגמרי ידוע מראש, ולמרות שהוא מצליח להעמיד לנו את הפפיון כל פעם מחדש, אף אחד לא מתבלבל: האוסקר פועל לפי החוקים ההוליוודיים הקלאסיים - פוליטיקה, אינטריגות והרבה מאד כסף.
"בהוליווד מה שקובע זה אך ורק כסף", מדגיש המפיק והבמאי הישראלי מנחם גולן, מי שהיה חבר האקדמיה בין השנים 1980 ל-1995. "האיכות של הסרט נמדדת ביכולתו ליצר כסף עבור האולפנים".
לגבי סידר המצב כמובן שונה. בקטגוריית הסרט הזר, ויש לציין שגם בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי, הסרט שנבחר אינו מותנה ברווחים או ביחסי ציבור גאוניים, אלא בטעמם האישי של הוד רוממותם - חברי האקדמיה. "אני לא עסוק בקמפיין ממש, או לפחות לא בקמפיין ישיר מול חברי אקדמיה", כתב השבוע סידר בלייב בלוג מאל.איי באתר סינמסקופ. "זו תקופה שבה נדחסים מפגשים רבים עם אנשים בתעשייה. חלק מזה עקר ולא מוביל לשום דבר. חלק מהמפגשים האלה יוצר חברויות ושיתופי פעולה לכל החיים. הבעיה שאני לא יודע מראש מי זה מה".
חבר האקדמיה סשה ברון כהן מתבקש להצביע לנו
אפשר לאהוב אותה, אפשר לסלוד ממנה, אבל אי אפשר להתעלם מהכוח העצום שנמצא בידי ההאקדמיה לקולנוע ואומנויות (Academy of Motion Picture Arts and Sciences, או בקיצור AMPAS), שמהווה את הגורם החשוב ביותר בתעשיית הקולנוע העולמית ב-85 השנים האחרונות. מדי שנה בסוף חודש פברואר מעורבים חברי המוסד הזה, באופן בלעדי לחלוטין, בהחלטה על הפרס היוקרתי והמשפיע מכולם.
סוד כוחה של האקדמיה נעוץ בעובדה שמדובר במועדון חברים סגור ומוגבל לחברי התעשייה בלבד, שנמצא כל העת בתהליך צמיחה. כשהוקם הארגון לראשונה ב-1927, כגוף שמטרתו לדאוג לרווחתם הכלכלית של אנשי התעשייה, עמד מספר החברים באקדמיה על 250 איש בלבד, שהגיעו מחמישה ענפים: מפיקים, שחקנים, במאים, כותבים וטכנאים. כיום עומד מספר חברי האקדמיה על כ-6,500 חברים, שמגיעים מ-15 ענפים. יחד הם מייצרים מערכת פנימית סבוכה ומסועפת, שלא הייתה מביישת את מרכז הליכוד בימיו הגדולים.
עד ממש לאחרונה נשמר הרכב חברי האקדמיה תחת ערפל כבד. אולם תחקיר מעמיק של מגזין "LA Times" הצליח לחשוף, רגע לפני הטקס הקרוב, את מה שעד כה ניתן היה רק לנחש. מועדון הפאר של הוליווד מורכב ברובו מגברים (77% מסך החברים) לבנים בגיל חציוני של 64. על אף שכוכבים צעירים יחסית כסשה ברון כהן וג'ק ג'ילנהול צורפו לאחרונה לאקדמיה, רק 14% מן החברים נמצאים מתחת לגיל 50. אבל המסקנה המפתיעה מכולם מגיעה דווקא לגבי הרקוקד של החברים. בניגוד למה שנחשב עד כה, רוב מכריע של בכירי עולם הקולנוע (64%) לא זכו או היו מועמדים מעולם לאוסקר.
הנציגים ינסו לשכנע את ראשי הענף אליו תרצו להשתייך (שחקן בענף השחקנים, במאי בענף הבמאים וכו') לקבל אליו את המועמד. מכאן נותר רק לשכנע את מועצת המנהלים של האקדמיה (15 נציגים מכל אחד מהענפים), שתחליט בסופו של דבר האם לקבל או לשלול את המועמדות. לא מיותר לציין כי כל מי שמבקש להשתתף בתהליך נדרש להגיע עם קבלות משמעותיות, רצוי בצורת פסלונים.
לא מפתיע, אם כן, שאחד הטיעונים הבולטים כנגד האקדמיה לאורך השנים נוגע לסגנון המיושן שלה ולחשש התמידי ממגמות חדשות ונועזות, מיצירות מורכבות, ובעיקר מכל מה שקשור בטכנולוגיה. הפער הזה הפך לאורך השנים לתהום שמפרידה בין הגוף הסגור למבקרי הקולנוע והקהל הרחב. אז נכון, כשהסרטים הרווחיים ביותר בקופות העולם הם "רובוטריקים" ו"דמדומים", קשה להאשים את האקדמיה בטעם רע. אבל כשיצירות עטורות שבחים זוכות להתעלמות בוטה לטובת קיטש נוסטלגי, הזעם בהחלט מוצדק.
"'ואלס עם באשיר', למשל, לא זכה באוסקר כי חברי האקדמיה המבוגרים פשוט לא ידעו איך לעכל אותו", מסביר יאיר רוה - מבקר, תסריטאי ובעל בלוג הקולנוע הפופולארי, סינמסקופ. "רובם מבוגרים והשימוש באנימציה נראה להם אמצעי שאינו מתאים, או יותר נכון מתאים יותר לסרטי ילדים. הסרט מהבחינה הזו נחשב לפורץ דרך אז, והם פשוט לא ידעו איך להתייחס אליו". ???
"נאום המלך" כן, "הרשת החברתית" לא
אמנם עונת הפרסים בהוליווד מגיעה לשיאה בטקס האוסקר, אך למעשה היא נמשכת לא פחות מחצי שנה. יוצרי הסרטים, המפיקים והשחקנים יוצאים למסע חובק עולם, מעיר לעיר, משטיח לשטיח, על מנת לייצר כמה שיותר יחסי ציבור עבור הסרט שלהם. הדרך מתחילה בפסטיבלים היוקרתיים של ספטמבר, בהם מוצגים מרבית הסרטים לראשונה, זמן רב לפני שיגיעו להפצה מסחרית רחבה. לאחר מכן מגיעה שורה ארוכה של פרסי מבקרים, פרסי הגילדות השונות (במאים, שחקנים, מפיקים, כותבים וכו'), גלובוס הזהב וכמובן - הטקס החשוב מכולם.
מתחת לכל הזוהר, הפלאשים והכוכבים הנוצצים, מתחוללת בימים האלה מלחמה לכל דבר ועניין. מאבק שיווקי מתוחכם שבו כמעט כל האמצעים כשרים. כאן נמצאת גם התשובה למרבית הרגעים השנויים במחלוקת בהיסטוריה של הקולנוע, אלו שבהם סרטים איזוטריים לקחו את כל הקופה וקלאסיקות קולנועיות חזרו הביתה בידיים ריקות.
"כמפיק שצריך לשכנע את חברי האקדמיה לבחור בסרט שלך, אתה חייב לעבוד בזה סביב השעון", מסביר גולן, "למשל, לפרסם מודעות גדולות במגזיני קולנוע שחברי האקדמיה קוראים. המודעות האלה עולות המון כסף אבל זו הדרך למשוך את תשומת הלב שלהם".
"האתגר הגדול של השנים האחרונות הוא קודם כל לגרום לחברי האקדמיה לראות את הסרטים", מחדד יאיר רוה. "בתקופה שבין דצמבר לינואר, הם מקבלים מאות תקליטורי DVD והזמנות להקרנות. אין להם זמן או חשק לראות את הכל ואז מתחיל הקמפיין הפומבי כדי לגרום לך לראות אותו. הפנייה נעשית כביכול לצופים: 'תראו, אנחנו הסרט הכי מדובר, הכי חזק, שימו לב אלינו'. בדרך הזו מקבלים חברי האקדמיה את הפנייה מקרובים, מחברים, מאנשים ברחוב, ומתקשים הרבה יותר להתעלם ממנו".
שועלי אוסקר ותיקים לא מסתפקים כמובן בדרכים המקובלות, זאת על אף החוקה הנוקשה של האקדמיה לגבי פנייה לחברים. הקרנות מיוחדות המלוות בארוחות פאר פרטיות במסעדות ומלונות פאר נערכות מדי ערב בתקופת הפרסים, ברחבי עיר הסרטים כולה. בדרך זו הצליח הארווי ויינשטיין, מפיק על היהודי, להטות בשנה שעברה את הכף במירוץ אוסקר דרמטי במיוחד. בעוד המבקרים והקהל הרחב הלכו כולם עם "הרשת החברתית", הצליחו היחס האישי והפקות הפאר של וויינשטיין להטות את דעתם של עשרות חברי אקדמיה לטובת "נאום המלך", שניצח בסופו של יום.
"הערת שוליים"? יש סרט כזה?
את המועמדים לסרט הזר, לעומת זאת, מעטים מכירים. "הערת שוליים", למשל, יופץ בארה"ב רק ב-9.3. חברי האקדמיה שמצביעים בקטגוריה הזרה חייבים לצפות בסרטים המועמדים בהקרנה יזומה, ומי שלא העביר כרטיס נוכחות לא רשאי להצביע. ממש כך. רבים מהם לא טורחים בכלל להגיע ולהצביע.
האגדה, אגב, מספרת על תחבולה מבריקה של המפיק השוויצרי ממוצא יהודי, ארתור כהן, שזכה 6 פעמים באוסקר (3 פעמים על הסרט הזר ו-3 על הסרט הדוקומנטרי). כהן דאג לקיים את ההקרנות – עוד בתקופה שהן היו באחריות הפקת הסרט - בשעות לא נוחות ובמקום רחוק. כך ווידא שיגיעו אליהן רק חברי אקדמיה שמקורבים אליו. עם השנים האחריות להקרנה עברה מהפקות הסרטים לאקדמיה – וכך נגנז גם הטריק היהודי הזה.
אז מה באמת עומד לנגד עיניהם של חברי האקדמיה בבואם להצביע לסרט הזר? מלבד העובדה שרק כ-600 מהם ילכו לראות אותו, פשוט עד כמה שנשמע – אם הסיפור ירגש אותם יהיו לו כמה שיותר סיכויים לזכות. "מדובר בפנסיונרים", מזכיר שוב רוה, "רוב מי שמגיע להקרנות האלה, על סרטים שלרוב לא שמע עליהם דבר, מחפש את החווית הרגשית. פוליטיקה לא לוקחת במקרה הזה, כמו גם סרטי מלחמה – לכן לבופור בכלל לא היה סיכוי אז. מה שכן לוקח בהרבה מהמקרים הם סרטים בנושא השואה, או פשוט סיפורים אנושיים. לכן, דרך אגב, ל'הערת שוליים' יש דווקא סיכוי לא רע לקחת את הפרס".
במועמדים מול "הערת שוליים" בולטים סרט שואה פולני וסרט קנדי קטן ומרגש. כרגע כולם מהמרים על הסרט האירני, "פרידה", שגם זכה בגלובוס הזהב והוא הסרט היחיד מבין המועמדים שהופץ עוד בדצמבר. אבל לטענת רוה, הסרט דווקא איבד נקודות רבות בהיותו מועמד בולט לזכייה. "דווקא לסרטים שאף אחד לא שמע עליהם יש יותר סיכוי לזכות מאשר אלה שכבר זכו ורמת הציפיות לגביהם נקבעה מראש. מהבחינה הזו אני גם חושב שזה לטובת 'הערת שוליים'".
"האוסקר היה ונותר הגושפנקא הסופית להצלחתו של סרט"
רבים מחובבי הקולנוע בעולם מתייחסים אל טקס האוסקר כערב בידור הרבה יותר מאשר כמשקף אמיתי של הסרטים והיוצרים הטובים ביותר. הפער העצום בין הסרטים הנבחרים לבין טעם הקהל, כמות טקסי הפרסים הבלתי נתפסת ובעיקר תחושת הניכור כלפי האקדמיה, גרמו לרבים להמעיט בערכו ובעיקר בחשיבותו של הטקס לענף. בשנים האחרונות מצטרפים לא מעט מומחי ומבקרי קולנוע בכירים מרחבי העולם לביקורת, שכבר הצליחה לכפות לא מעט שינויים על מבנה הטקס (כמו העלאת מספר הסרטים המועמדים לעשרה).
"האוסקר בהחלט משקף איכות", מפתיע רוה, "האם הסרט שזוכה הוא הכי טוב שהיה בעולם או בארה"ב? לא, אבל הוא משקף הלך רוח, נקודת מפגש בין אומנות ומסחר. אם תלך אחורה ותסתכל על רשימת המועמדים, תמיד תמצא שהם משקפים מגוון רחב, מלהיט גדול ועד משהו קטן ומעט מחתרתי. יחד הם מציירים תמונה מדויקת למדי של העולם הקולנועי באותה תקופה".
"הטקס היה ונותר הגושפנקא הסופית להצלחתו של סרט גם מבחינת באזז וגם מבחינה כספית", טוען גולן, "אי אפשר גם לטעון לניתוק מהקהל הרחב, משום שרוב הסרטים המועמדים זוכים לאהדה גדולה של הצופים". אבל הדבר החשוב באמת ככל הנראה באוסקר הוא הפרגון של הקולגות. "יש כל כך הרבה פרסים בעונה הזאת: פרסי מבקרים, פרסי קהל, לכולם יש אפשרות להביע את דעתם", מסביר רוה, "המעמד הגבוה לו זוכה האוסקר הוא העובדה שאף אחד לא יכול להעניק לך פידבק כזה. כשעיתונאי בכיר מפרגן לך על כתבה, זה לא דומה לשום דבר אחר. בדיוק כך מרגיש קולנוען שהתאורנים והשחקנים והמפיקים בוחרים בסרט שלו כאחד מתשעת הטובים ביותר, ובוודאי כזוכה".
מבקרי קולנוע מובילים ברחבי העולם טוענים כי הזוכים באוסקר עונים בדרך כלל על נוסחה ספציפית במיוחד: סרט תקופתי, מרגש, כזה שמעורר געגוע ונוסטלגיה, ובעיקר מסתיים בהפי אנד. "כאן אנחנו שוב חוזרים לעניין הגווארדיה הוותיקה", אומר רוה, "ה'אוסקר מובי' לא יהיה לעולם סרט חתרני. הוא תמיד יעסוק בעולם המבוגרים, יציג מבנה קלאסי ומוכר, וזה גם הגיוני. זה מה שהאנשים האלה גדלו עליו. בשביל סרטים פורצי דרך ומחתרתיים יש את קטגוריית התסריט המקורי". גם מנחם גולן מסכים עם הקביעה הזו: "האקדמיה תמיד תעדיף סיפור דרמה אנושי על כל דבר אחר. סרטי אקשן, אימה או פנטזיה מדברים אליהם הרבה פחות.
והמנצח: לא הטוב ביותר אלא האהוב ביותר
כמו בכל מערכת בחירות טובה, כל המאמצים שבדרך מובילים לרגע מכריע אחד: הבוחר עם עצמו בקלפי. אבל אם חשבתם שכל מערכת השיווק האגרסיבית של האוסקר מסובכת, עוד לא שמעתם על שיטת הבחירות של האוסקרים. המחשבונים בהיכון? הדוגמא שנראה כאן מתייחסת לקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אך חשוב לציין כי היא נכונה גם לכל יתר הקטגוריות. וכך זה עובד:
• כל אחד מ-5,800 חברי האקדמיה מקבל טופס ובו הוא מדרג את תשעת הסרטים המועמדים מהטוב ביותר ועד הפחות טוב ביותר
• נוסחת הקסם של האוסקרים: מס' הטפסים (5,800 בדוגמא שלנו) / מס' הסרטים (9) + 1. המספר שמתקבל הוא כמות ההצבעות, לה זקוק כל סרט כדי לעבור לשלב הבא. (בדוגמא שלנו – 645 קולות)
• סרט (או סרטים) שלא קיבל אפילו הצבעת מקום ראשון אחת, מודח מיידית
• הסרט שלא הצליח לעבור את מספר הקסם, מודח
• הטפסים של הסרטים המודחים מחולקים מחדש לסרטים הנותרים, לפי סדר הבחירות. (אם הצבענו ל"דרייב" במקום הראשון, והוא הודח, הקול שלנו עובר ל"ארטיסט", שדורג במקום השני. אם שניהם הודחו, הסרט שדירגנו שלישי, מקבל את הקול שלנו. וכך הלאה)
• נוסחת הקסם מחושבת מחדש: מס' הטפסים (נותר כפי שהיה) / מס' הסרטים (שניים נשרו, נותרנו עם 7) + 1
• הסרט שלא הצליח לעבור את מספר הקסם, מודח
• הטפסים של הסרט המודח מחולקים מחדש לסרטים הנותרים לפי סדר הבחירות
• כך ממשיך התהליך עד שנותרים עם שני סרטים. הראשון שמצליח להגיע ל-50% + 1 הוא הזוכה הגדול
המסקנה המרכזית מתוך כל החשבונאות המסובכת הזאת מדהימה למדי: בכדי לזכות באוסקר לא מספיק להיות הסרט הטוב ביותר (או זה שמקבל את מירב ההצבעות מס' 1), לשם כך צריך להיות בעיקר הסרט האהוב ביותר, כלומר כזה שיקבל את הבחירות 2 ו-3 גם מקרב אנשים שלא העניקו לו את בחירתם הראשונה.
נחזור שוב לדוגמא של 2011, בה התמודדו ראש בראש "הרשת החברתית" ו"נאום המלך". בעוד שהראשון נחשב איכותי וטוב יותר, הדעות לגביו התחלקו בצורה חדה למדי: אוהדים ושונאים. כך קרה שמתנגדי הסרט דירגו אותו במקומות נמוכים, והקטינו את הסיכוי שיקבל את הקול שלהם. "נאום המלך" מנגד זכה לאהדה רבה הרבה יותר, והצליח להגיע ראשון לקו הסיום בעיקר בזכות הבחירות של מי שלא הצביעו לו כאופציה הראשונה.
זהב שווה כסף
פרגון מקולגות זה נחמד, אבל נשאלת השאלה: מה יוצא להם מזה? הסרטים המועמדים של העשור האחרון גרפו הכנסות שגבוהות בלמעלה מ-500 אחוזים בממוצע מיתר הסרטים. זכייה באוסקר מתורגמת לזינוק שמתחיל ב-100 מיליון דולרים יותר מהמתחרים, ועשויים להגיע למספרים אסטרונומיים הרבה יותר. ככל שמספר הפסלונים גדל, כך הופך גם הפער שפותח הסרט הזוכה מהמתחרים למשמעותי יותר.
"רבים חושבים שהסרטים שיוצאים בדצמבר משובצים שם כדי להיות טריים בזיכרון של חברי האקדמיה", מסביר רוה, "אבל האמת היא שהמהלך הזה נובע הרבה יותר משיקולים כלכליים. הכל במטרה לגזור קופון מהמועמדות, שמיתרגמת להמון כסף. 'נער החידות ממובאיי' הוא סרט שעלות ההפקה שלו לא עלתה על שמונה מילון דולרים. בעקבות האוסקר הוא הצליח להגיע לרווחים של 300 מיליון. זה סרט שהקהל נורא אהב, אבל לא בטוח שהוא היה שומע עליו בלי האוסקר". את אותה הנוסחה בדיוק ניתן להשליך בימים אלה על "הארטיסט".
וכמובן שלא רק בעלי האולפנים הגדולים מחייכים. לשחקן שזוכה בפסלון מוצעים פרוייקטים יוקרתיים וגדולים, במאים ואולפנים גדולים מבקשים לעבוד איתו, והאפקט הגדול מכולם מורגש כמובן בכיס. נטלי פורטמן הרוויחה על פי דיווחים שונים סכום של שש ספרות תמורת הופעתה הבלתי נשכחת ב"ברבור שחור". כיום מוערכים החוזים שמוצעים לפורטמן בסכומים שבין 5 ל-10 מיליון דולרים ויותר, רק בזכות הזכייה בפסלון המוזהב.
אוסקר 2012 עדיין לא נערך, אבל נדמה שהשנה הסיפור כבר ידוע מראש. "הוגו" זכה לביקורות הטובות ביותר, "היורשים" הוא המרגש מכולם, אבל הפרס הגדול ילך לסרט שחור-לבן, אילם ונוטף נוסטלגיה. בדיוק כמו שהאקדמיה אוהבת.
ספי קצב וקרן שפירא סייעו בהכנת הכתבה