הראש שלו היה שקוע לי בין הרגליים, עושה שם מה שעושים שם. אני שכבתי על גבי, גופי מתקמר ומתפתל, יד אחת מכסה את עיניי, כשפתאום הייתי חייבת לראות את זה: הפנים הטלוויזיוניות, התמונה ממדורי רכילות, הפה מאחורי המיקרופון – כל אלה, עכשיו, בתוך הרגליים שלי.
התחלתי לצחוק. זה היה די מביך, המגה סלב יורד על ברכיו לענג את העם, והעם צוחק לו בפרצוף. ומילא זה, אבל לפספס את התענוג לטובת מודעות עצמית מיותרת?
לא יכולתי להתאפק. זה היה מפתיע ומרגש ובעיקר כל כך סוריאליסטי, ופשוט צחקתי. וצחקתי. וצחקתי.
הוא הפסיק, כמובן, ועיניו המפורסמות ננעצו בי, מבולבלות.
"כלום, כלום", הצלחתי להגיד.
"מה כלום?", הוא הזדקף.
"זה פשוט כל כך משונה".
"משונה?"
"כן, אתה ואני, אני ואתה. אתה, אתה. כאילו, זה אתה!".
"ואללה יופי", הוא צחק, "עכשיו נזכרת לעשות ממני אלוהים?".
תחקירניות מנוגה, סלבס ממאדים
זה התחיל במפגש שגרתי: תחקירנית פוגשת טאלנט לקראת ראיון טלוויזיוני. בניגוד לכוכבים אחרים, שקיוויתי שמישהו אחר יצטרך לחלוב, דווקא הוא היה אחד שפעם סלדתי ממנו, אחר כך למדתי לחבב ומיד כששמעתי שהוא המשימה הבאה שלי ידעתי שאני רוצה להכיר אותו. באמת להכיר.
"הכל יהיה בסדר. הוא יאהב אותך", סימסה לי חברתי רגע לפני הפגישה. "אני לא רוצה שהוא יאהב אותי", תיקנתי, "אני רוצה להוציא ממנו חומרים טובים, משהו חדש, משהו שהוא לא נתן לאף אחד אחר". ובאמת שאין לי מושג אם זה מה שהוא נותן לכל תחקירנית שנייה, אבל לי הוא מה זה נתן.
נפגשנו בבית קפה. כמה דקות של מבוכה והשיחה התגלגלה כאילו התאמנו עליה שנים. הוא הזהיר שיש לו שעה גג, לכן כשהדד ליין עבר והוא המשיך לפטפט הבנתי שאנחנו בסדר. עברנו על כל השאלות שהכנתי, ניסיתי להקשות, ואמנם הוא לא הפיל אותי מהרגליים אבל ידעתי שהצלחה מסוימת כבר יש פה: הוא דיבר באמת. מספיק באמת כדי להגיד: "את קולטת שאנחנו יושבים פה כבר שלוש שעות ואפילו פעם אחת לא אמרתי לך שאני צריך ללכת?".
הרגשתי שמשהו קורה שם. משהו כמו התחקיר הכי נעים שהיה לי בחיים, אבל עדיין לא העזתי לחשוב מילימטר קדימה.
אחר כך הגיעה שיחת השלמות, ביקור על סט הסדרה שלו, עוד טלפון לאישור איזה פרט ביוגרפי וזהו. סיימתי את עבודתי והוא עבר הלאה, לטיפולה של ההפקה, העורך, מנחה התכנית ושאר אנשים חשובים. יום אחרי ששודרה התכנית הוא התקשר, אמר תודה ושיצא נחמד. כשנאמרה המילה "דייט" הדלקתי את הסיגריה הראשונה שלי מזה שלושה חודשים. והוא בסך הכל אמר משהו כמו "ראיון זה כמו דייט כזה, את יודעת, שני אנשים שנפגשים ולומדים להכיר אחד את השני".
"כן, נכון", נשפתי והשחלתי, "יאללה, בוא נעשה קפה מתישהו".
"סבבה".
"סבבה".
"יאללה, נדבר".
סבבה. מה זה סבבה? מה זה אומר? במשך כמה ימים טובים זה לא אמר לי כלום. נו באמת, אמרתי לעצמי, "על איזה כוכב את חיה בדיוק? הוא הרי יכול להשיג כל אחת, הוא אחד הגברים הכי מבוקשים בסביבה ומי את בכלל? סתם אחת. לא הכי יפה, לא הכי כוסית ואפילו לא תחקירנית מספיק טובה כדי לברר אם יש לו כרגע מישהי.
היי, ערה?
ערב אחד שכבתי על המיטה והעברתי את זמני בכתיבת סמסים שידעתי שלעולם לא אשלח: "אהלן, מה שלומך?", "היי, אתה לא יודע איזה מחמאות אתה מקבל על התוכנית" (שקר גס. רוב התגובות ששמעתי היו שנמאס כבר לראות אותו כל כך הרבה על המסך). ואז זה הגיע.
"היי... מה שלומך?", הוא סימס.
אהההההההההההההההה, צרחתי לתוך הפוך, הוא כותב עם שלוש נקודות! אפילו את אחי בן ה-16 כבר הצלחתי לגמול מההרגל המגונה.
עברנו לטלפון. אולי אני רוצה לבוא אליו? "כן, כן", צרחתי בלב. "סבבה", אמרתי בקוליות קז'ואלית. ולמרות שהייתי באקסטזה, הצלחתי לשקר שאני באיזו מסיבה אצל חברים באזור רעננה או משהו פרברי כזה, רק כדי שיהיה לי מספיק זמן להתארגן - כלומר להירגע, להתקלח, למדוד את כל הארון, לבדוק שערות ולהירגע שוב. למרבה ההפתעה, שמעתי אותו מתרגש כאילו הרגע אמרתי שהוא בעצם מדבר עם אנג'לינה ג'ולי. "מסיבה? רעננה? בלי פפארצי, בלי מתנות סלב??".
הוא המשיך לחקור אותי במשך דקות ארוכות: עם מי באתי ("חבר וחברה"), מה הם עושים בחיים ("עורך דין ומורה ליוגה"), של מי המסיבה ("חברה של החבר"), איזה אנשים יש שם ("משעממים נו, כאלה שלמדו ברייכמן"). "נשמע נורא כיף", הוא אמר בתוגה. ואז, באיחור של 50 שנה, נפל לי האסימון: אני בחורה נורמלית עם חיים נורמלים, זה מה שכל כך מרגש אותו. לא שחקנית, לא דוגמנית וגם לא אחת שתעצור אותו ברחוב ותבקש חתימה, ברור לשנינו שיש לי מספיק אלגנס בשביל זה. כל זה גם הפך אותו, לפחות לרגע, לגבר רגיל שרוצה קשר רגיל עם בחורה רגילה. "אני מרגיש איתך כמו בן 16", הוא ילחש לי מאוחר יותר בין הסדינים, "אני מרגיש את עצמי".
גומר מי שצוחק אחרון
אין ספק, הייתה בינינו כימיה מיידית, טבעית. "התאהבתי בך", הוא אמר בפשטות. אבל אני לא יכולתי לראות את זה פשוט. אמנם התאהבתי באישיות הכריזמטית שלו ולא בשום טייטל - אני לא איזו מעריצה מתלהבת, ולמען האמת את רוב הסלבס שפגשתי הייתי מכניסה לחירייה ולא לגוף שלי - אבל אני מודה שלא הצלחתי להתעלם, כמעט לרגע, מהעובדה שהלשון שלי מלקקת את הפה של המדינה.
במבט לאחור, הרגע ההוא שבו צחקתי סימן את סוף הסיפור הזה, שעדיין מחמם לי את הלב בכל פעם שיוצא לי לראות אותו מרוח על המסך. לא שאחר כך לא היה כיף, בהחלט היה, אבל יחסי הכוחות בינינו כבר התערערו, ובאיזשהו שלב הקשר פשוט התמוסס.
אני מניחה שהפכתי להיות הבחורה הזאת שכן תעצור אותו לחתימה – אם לא על גלויה יחצנית אז על הגוף הסטנדרטי שלי - או לפחות תנעץ בו צחקוק דבילי בכל פעם שהעיניים שלנו מצטלבות.
לא שאפשר להאשים אותי, זאת בסך הכל תגובה נורמלית וספונטנית, אבל אי אפשר לומר שזה בסיס איתן למערכת יחסים. או כמו שאמרה אחת החברות שלי: "את לא יכולה לרצות להיות האישה הראשונה, כשבפנים את מרגישה כמו איזו מוניקה לוינסקי". כמובן שזה היה הרבה אחרי שהיא גמרה לצרוח "מנייאקית, בת זונה, אני לא מאמינה שזיינת אותו!". בכל זאת, אתם יודעים, עשיתי סלב.