לא מעט אימהות מנסות לשלב בין האימהות, הקריירה והזמן הפרטי שלהן. בין הבישולים, אירגוני הבית, הזמן עם הילדים והעבודה הן מוצאות את עצמן מתמלאות רגשות אשם שהן לא מספיקות לעמוד בציפיות הגבוהות של עצמן. אילנית לוי התייחסה היום (שישי) לנושא ב"גלית ואילנית" שהתחיל בפוסט שפרסמה הדוגמנית בר רפאלי על הקושי איתו היא מתמודדת באימהות, וכנראה שכמעט כל אמא חווה את הרגשות האלה.
"כבר שנה שאני מסתובבת בבית כמו שעון דובר בשביל הילדים - מתי מתחיל השיעור בזום? מתי צריך להגיש את העבודה? ומה המערכת לשבוע הבא?", התחילה אילנית. "ככה רוב היום אני רודפת אחרי אלין וליאם, דואגת שלא יפספסו כלום, שהכל יראה מבחוץ 'כמו שצריך'. השבוע אפילו מצאתי את עצמי עושה במקומם עבודות לבית ספר, שהם צריכים להגיש".
"'למה?' אתם שואלים? כי המחשבה שהם ירגישו מבוכה או כישלון מול המורה או הכיתה, שיתביישו מול כולם בזום, שיחשפו קושי בפומבי - מדירה שינה מעיני. הכל חייב להיות בסדר, להראות בשליטה".
"הרי כולנו רוצות להיות מושלמות - להצליח בעבודה וגם להיות אימהות טובות, כאלו שמצליחות להסתדר עם הכל, להיות העוגן של כולם וגם לשמור על חיוך. אבל זה לא תמיד הולך. אפילו אצל אלו שהחיים שלהם יכולים להיראות מרחוק הכי זוהרים שאפשר".
"בשבוע שעבר כתבה בר רפאלי, בין השאר גם אמא לשלושה, פוסט נוגע ללב - 'אחד הדברים הכי מאתגרים בלהיות אמא זה למצוא זמן, זמן לעצמי, זמן לזוגיות, זמן לילדים בלי הסחות דעת. אני עצובה כשקשה למצוא זמן ובאמת להיות שם בזמן איכותי עם כל ילד לבד'. בין כל התמונות של האימהות המאושרות ברשתות החברתיות, אלה שרק מחייכות ונהנות עם הילדים, בר חשפה קושי, צד אחר של אימהות, צד פגיע, רגיש, אמיתי, צד שהוא לא תמיד פוטוגני".
"אפילו אנג'לינה ג'ולי התראיינה למגזין 'ווג' והרשתה לעצמה להיות רגע אישה אמיתית, עם בעיות אמיתיות ולבטים אמיתיים. כזו עם שישה ילדים בבית שצריכים לאכול ולישון, לעשות שיעורי בית ולפגוש חברים".
"ואולי זה בגלל שהורות היא משימה כל כך גדולה, כוללת ומורכבת שאי אפשר להיות בה מושלמת אפילו כשאת אנג'לינה ג'ולי. הרי ביום יום, אסור לנו להיות נשים פגיעות. אסור להפגין חולשה בפני הקולגות, הבעל, הילדים. הכל בסדר - אני יכולה להספיק גם לעבודה וגם לאסיפות ההורים, גם לחוגים וגם לבישולים. אני יכולה גם להשתתף בישיבה בזום, אבל גם לתקתק את הבית עד שהם חוזרים מבית הספר. ומה עם לא?"
"אז הנה אני מודה קבל עם ואומה גם לי קשה לפעמים, גם אני עושה טעויות. אימהות יכולה להיות תובענית ומתישה, פיזית ורגשית, מבלבלת, מערערת, מעוררת חרדה. אני עושה מספיק? אולי אני עושה יותר מדי? מתי הגבול הוא נכון ומתי לא?".
"הילדים שלי ראו אותי נשברת לא פעם מולם, בוכה, מבקשת חיבוק. אולי כי הפכתי לאמא כשהייתי רק בת 20, אולי כי מערכת היחסים בינינו היא מעט אחרת, כשהיה לי עצוב וכואב והרגשתי שכל העולם נגדי, ליאם ואלין הם אלה שהיו בשבילי אוזן קשבת, משענת יציבה. לא פעם שיתפתי אותם שאמא עצובה, אמא כואבת, אמא נפגעה, האם זה בריא? אני לא יודעת, ככה יצא".
"אני מספרת לכם את זה כי אני רוצה שתדעו שלא כל הנוצץ זהב, גם אני אמא לא מושלמת, גם לי קשה, גם אני טועה ומתקנת כל הזמן. והלוואי שגם הילדים שלי ידעו שהם לא צריכים להיות מושלמים, שאני אוהב אותם בכל מצב. אז החלטתי שאני חייבת לעצור ולשחרר, החלטתי שלא הכל חייב להיראות מושלם מבחוץ, הפסקתי לעשות במקומם את העבודות ובאמת ראיתי אותם מביעים כאב וחולשה, נופלים וקמים. הנשמה שלי התנגדה, כל חלק בגוף שלי רצה להציל אותם מהחשיפה הפומבית, אבל במקום זה עצרתי את עצמי. עליתי לחדר שינה, סגרתי את החדר, ושרתי לי את השורה של חנן בן ארי 'אני מתפלל על הילדים שלי שלא ירשו את השריטות שלי'. ילדים שלי, אמן שתרגישו שאין שום דבר רע בלטעות לפעמים, בלהיות חלשים, זה אנושי".