עוד סיגריה ועוד סיגריה, ואני לא נרדמת. אני נגעלת מלהדליק אותן. אני לא יודעת אפילו איך לקרוא למה שאני מצלמת עכשיו, זה יהיה מדהים לראות את זה בעוד עשרים שנים. לא משנה מה יהיה ואיפה אני אמצא את עצמי. זה היה מדהים שכל כך הרבה דברים קורים לנו, אנחנו בוכים כל כך הרבה פעמים ושמחים כל כך הרבה פעמים, ואחרי תקופה מסוימת אנחנו לא זוכרים את זה.
אני אוכל אשכרה בעוד 20 שנים להסתכל על זה ולהגיד- איזה טמטום, למה בכיתי? או איך התרגשתי ממשהו שהוא כלום, או להיפך לראות את הרגעים הכי יפים בחיים שלי מתועדים. כשאני רואה את עצמי בוכה מהצד אז עוד פעם בא לי לבכות כי הכל מבולבל לי, אני באיזשהו מקום חסרת כוחות בצורה פסיכית והלילה של היום עוד יותר בלבל אותי.
עכשיו זה כמו לקחת פרח ולעשות אוהב- לא אוהב, זה לעשות לטוס- לא לטוס, לברוח- לא לברוח, לעזוב- לא לעזוב, תהיה בוגרת -אל תהיה בוגרת, תעשי מה שקל לך- תעשי מה שקשה לך, זה הכי מצחיק בעולם. אין לי כוח ואני נראית כמו דראג קווין עם המלא איפור הזה.
הלילה בהחלט התחיל סוער. וההמשך? | צילום:
רועי ברקוביץ'
אני לא יודעת אם בעוד שבע שעות אני אתעורר כאן, או בעוד שבע שעות אני אמצא את עצמי עם בקבוק יין לבן בים, או שבעוד שבע שעות אני אהיה במדינה כזו או אחרת בלי טלפון ובלי החבר החדש הזה- ג'וש, המצלמה שלי.
אנשים חלשים כמוני בורחים לשם כי הזמן שם עובר הרבה יותר מהר, אתה נכנס למכונה הזו, מכונת החיוכים והזיופים, שהכל יפה- כולם מחויכים וכולם אוהבים את כולם ולכולם טוב, ובעצם לאף אחד לא טוב. כולם ריקים, ולכולם מפחיד להישאר לבד, אז הם מוצאים את עצמם באיזה מסיבה מגניבה באיביזה וכולנו רוקדים ריקודים יפים וזה נראה כאילו הכל פאן, אבל ממש לא פאן, זה בולשיט אחד ענק. אחרי כל דבר כזה אתה חוזר הביתה, נשכב במיטה ואומר 'מה אני עושה'. אתה מתאכזב מעצמך ואתה רוצה משהו אמיתי.
בא לי אמצע. אין אצלי אמצע, הכל אצלי שחור או לבן. קרייסס, דיכאון, אביב גפן ברקע, אתה לבד עם בקבוק יין בוכה את החיים. איך בא לי לעלות על מטוס, איך מתאים לי עכשיו לעלות על מטוס, מגרה אותי. מגרה.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
