עבר כמעט חודש מאז שמייקי מארק נכנס לחיי. אני לא מאמינה כמה מהר הזמן עף, ואני כל כך שמחה שהוא עף - מכיוון שככל שהוא יגדל מהר יותר, כך יגיע היום שבו הוא יישן לילה שלם. סוף סוף אני יוצאת קצת מהמיטה ומהבית, וכך גם מייקי. מטורף כמה זמן לוקח להתארגן ולצאת מהבית. זו ממש משימה מורכבת. קודם אני צריכה להלביש אותו בבגדים חמים ולהאכיל אותו כדי שיירגע ואולי אפילו יירדם, ורק אז אני יכולה להתארגן בעצמי ולארוז את תיק החיתולים שלו. זה כמו לארוז לחופשה של וויקנד – את צריכה שלושה סטים של בגדים, טיטולים, מגבונים, חיתולי בד, בקבוקים ולפעמים אני אפילו אורזת את משאבת החלב שלי! אם אני רוצה לצאת לאיזשהו מקום, אני צריכה להתחיל להתארגן שעתיים לפני הזמן.
בפעם הראשונה שיצאתי מהבית, חברה אספה אותי ואת מייקי ונסענו לאכול במסעדה. מייקי ישן כל הדרך וזו היתה נסיעה נהדרת. ישבנו, דיברנו, צחקנו והכל היה נהדר ושקט. כמו חוק מרפי, כמובן שברגע שהאוכל הגיע מייקי התעורר, התחיל לבכות ואני הייתי חייבת להניק! מה הקטע עם זה שתינוקות תמיד מתעוררים כשהאוכל מגיע??? אמרו לי שזה תמיד קורה. אז אני יושבת במסעדה ומניקה אותו בזמן שהאוכל שאני מתה לאכול מונח לפניי ומתקרר. ואז הבנתי שזו הסיבה שבגללה אימהות טריות יורדות במשקל כשיש להן תינוק חדש – אף פעם אין זמן לאכול, וגם כשאת חושבת שיש לך צ'אנס, זה לא קורה! אחרי עשרים דקות של הנקה הצלחתי להבין איך להאכיל אותו ולהאכיל את עצמי באותו זמן... זה לא כיף, כי את לא יכולה להשתמש בסכין ואת אוכלת כמו ברברית, אבל זו הדרך היחידה לעשות זאת אם את באמת רוצה לאכול. אז אכלתי בביסים גדולים כדי שאוכל לסיים במהירות ולתת תשומת לב לתינוק שמחובר לי לפטמה.
פתאום הגיעו שתי בנות והתיישבו בשולחן לידי (ורק שתבינו, כל המקום היה ריק והן יכלו לשבת anywhere else). הן ראו שאני יושבת עם תינוק לצידי, ופתאום הן שולפות סיגריה! נתתי להן מבט ועברתי בהפגנתיות לשבת בצד השני של השולחן שלנו. אחת הבנות אמרה, "אה, סורי, זה מפריע לך?"... ואני אמרתי לה כזה: "Dude, יש לי פה תינוק בן חודש, את רואה לבד!" איזו כלבה סתומה! אנשים פשוט כל כך דוחים... ואז נזכרתי שכשעישנתי ואנשים היו מבקשים ממני לכבות את הסיגריה, הייתי מתעצבנת ואומרת לעצמי "למה הם יושבים בחוץ, איפה שהם יודעים שאנשים מעשנים?". ממש מעצבן! אבל הפעם היו שם כל כך הרבה מקומות לשבת בהם, אז למה דווקא פה? סיגריות זה דבר כל כך מסריח. אני כל כך שמחה שנגמלתי. לפחות בינתיים, חחחח!
אתמול הלכתי לפגישה ולקחתי את מייקי איתי כי לא היתה לי ברירה. הפעם נהגתי לבד ומייקי היה בכיסא התינוק במושב האחורי, וכל הזמן התפללתי שהוא לא יתעורר ויתחיל לבכות כי ידעתי שאכנס לפאניקה. נכנסתי גם לסרט מזה שלא תליתי שלט "תינוק באוטו" או חיברתי את המראה הנוספת כדי שאוכל לראות אותו תוך כדי נהיגה.
זה היה ממש מפחיד... אבל עשיתי את זה, והתפילות שלי נענו. מייקי התנהג מאוד יפה, אבל כשהגיע הזמן ללכת הוא היה עירני לחלוטין ולא היה שום סיכוי שאצליח להכניס אותו למושב שלו ולנהוג הביתה. הייתי צריכה לחכות שלוש שעות עד שהוא היה מוכן: האכלתי אותו, החלפתי לו חיתול והשכבתי אותו לישון, ורק אז יכולתי לנסוע חזרה הביתה.
החיים כבר לא כאלה פשוטים! אני כבר לא מגיעה בזמן לשום מקום. הייתי צריכה לשאוב שלושה בקבוקים אתמול כדי שאוכל לצאת היום לסידורים ולהשאיר אותו עם אימא שלי. יצאתי לחמש שעות ו- actually הספקתי לעשות דברים, אבל היה לי ממש קשה לעזוב אותו. התקשרתי לאימא שלי כל עשרים דקות לבדוק מה קורה איתו וסירייסלי, פשוט התגעגעתי אליו סו מאץ'! אווווףףף, אני אוהבת את הגבר הקטן הזה ושום דבר כבר לא חשוב יותר.
mako בידור בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם ובגוגל +
