זהו הטור הראשון שאני כותב בחיי. עד עכשיו כתבתי שירים למגירה, רשימות קניות למכולת ומכתבי אהבה שנשלחו בדואר (זה מה שהיו עושים פעם), קצת מוזר לי לשבת מול מחשב ולנסות לשתף אתכם במה שעבר, ועדיין עובר עלי, אבל אני אנסה בכל זאת.
מישהו מהפקת "האח הגדול" אמר לי לפני הכניסה, שאחרי שאצא יהיה לי יותר קל לפעמים לדבר עם מישהו מהבית שלא הסתדרתי איתו כל כך מאשר עם חברים קרובים או בני משפחה. זה באמת נכון. לשמחתי, יש לי את קארין, שמשמשת לי כמקום מפלט בו אני יכול לפרוק את כל מה שעובר עלי, ועוברים עלי לא מעט דברים. חשבתי לתומי שברגע שאני אצא מהבית כל עוצמת הרגשות תרד חזרה למצב נורמלי, אבל גיליתי שלא רק שהיא לא ירדה, היא אפילו התעצמה.
כמה מוזר זה להיכנס לסופר ולבחור בעצמך מה לקנות בלי הצורך לשאול את דיירי הבית אם זה בסדר או אם מישהו מתנגד למוצר זה או אחר. איזה תענוג זה לעבור בין המדפים השונים במקום להסתכל בספר התקציב, לגשת לקופה ולקחת את המוצרים איתי הביתה ולא לחכות יום עד שהמוצרים יגיעו. מדהים שפעולה כל כך בנאלית ומשעממת פתאום הופכת לסוג של חגיגה קטנה וכיפית - להיכנס למקלחת בידיעה שיש תמיד מים חמים ואם אין, אז זאת רק אשמתי שלא הדלקתי את הדוד. לדעת שאף אחד לא מחכה לי מחוץ למקלחת בקוצר רוח וכועס עלי אם התמהמהתי ונשארתי שם דקה או שתיים יותר, ללכת לישון בשעה שאני מחליט ולכבות את האור לבד!!!
והמוזיקה, אוי המוזיקה. אחד הדברים שהכי הקשו עלי את השהייה בבית היה החוסר במוזיקה. מאז שאני זוכר את עצמי אני מכור למוזיקה. אני שומע כמעט הכל - עברי, לועזי, מזרחי, לטיני, רוק, פופ, טראנס ועוד. יש לי שירים לכל זמן ועת אבל שם אתה שומע שיר אחד בבוקר (פעמיים) ולרוב זה גם שיר שלא אתה בחרת. כשהיה שיר שאני אוהב בבוקר, זה השפיע על כל היום שלי לטובה. לעיתים רחוקות, כשהרוח הטובה נחה על "האח הגדול", היינו מקבלים גם שיר סתם ככה באמצע היום. אלו היו רגעים קטנים של אושר. אבל אם יש דבר אחד חיובי שלקחתי משם לגבי מוזיקה, זה את האפשרות להקשיב לכל מילה ותו בשיר ולנסות ולהבין למה התכוון המשורר. אז עכשיו אני מנצל כל רגע פנוי שיש לי בשביל לשמוע מוזיקה, וכשאני שומע שיר שאני אוהב, אני שם אותו מההתחלה וממש מקשיב לו כאילו אני בבית האח ואין לי דאגות אחרות.
היציאה לרחוב לא דומה לשום דבר שעברתי בחיי וזה לא עניין של מה בכך. האנשים לא מפסיקים לפרגן, לחבק, לנשק, לחייך וכמובן שלהצטלם. אבל אני משתדל לקחת את הכל בפרופורציות הנכונות, להישאר עם הרגליים על הקרקע ולא לתת לזה להשתלט עלי כי אני יודע שזה לא יישאר ככה לנצח. אני לומד ליהנות מרגעי האושר האלו אבל תמיד מזכיר לעצמי שזהו מצב זמני. השינוי המהיר הזה מאנונימיות מוחלטת לדמות שמוכרת כמעט בכל בית בישראל הוא משהו שכדי להתמודד איתו אני זקוק לקרקע יציבה לחזור אליה, וזה מה שמשפחתי, חברי וכמובן קארין נותנים לי.
ידעתי, לפני שנכנסתי לבית "האח הגדול", שיש לי משפחה וחברים מדהימים. אבל רק כשיצאתי הבנתי עד כמה. המכתבים שהם כתבו לי, השעות הרבות שהם בילו ברשת כדי לתמוך, לספר, להגן, להסביר ועוד אלף ואחד דברים. היציאות לרחוב, הסטיקרים הטלפונים והסמסים. אני מקווה שאני אוכל איכשהוא להחזיר להם, ולו במעט, מהטוב שהם הרעיפו עלי, ומקווה שכל מה שהם עשו לא היה לשווא ואני אשכיל לקחת את ההזדמנות שקיבלתי בשתי ידיים למקומות טובים ומועילים. חז״ל אמרו: ״אמור לי מי חברייך ואומר לך מי אתה״. אז אני כל כך שמח שאני יכול לומר שאלו הם חברי, והכי גאה ומאושר שהם רואים בי חבר.
מכיוון שזהו ערב יום הכיפורים, אני אשמח לשתף אתכם בסיפור קצר עם מוסר השכל שקראתי לאחרונה: מורה ביקשה מהתלמידים להביא לכיתה שק תפו״א ושקית גדולה. היא אמרה להם לרשום על כל תפו״א אחד שם של אדם שהם חושבים שצריך לבקש מהם סליחה. לאחר שהם רשמו, היא הורתה להם להכניס את תפוחי האדמה עם השמות לשקית ולקחת אותה איתם לכל מקום במשך שבוע. כשהם חזרו לכיתה לאחר שבוע היא שאלה אותם איך היה להסתובב עם השקית והתלמידים ענו שזה היה לא נוח, מכביד ומעיק. היא ענתה להם שככה הם מסתובבים כשהם לא סולחים למישהו, עם תפו״א רגשיים שמכבידים עלינו והולכים איתנו לכל מקום.
אלכסנדר פופ אמר: ״לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוהי״ ומכיוון שהאדם נוצר בצלם אלוהים, בואו כולנו נסלח למי שפגע בנו ואת תפוחי האדמה נשאיר במטבח. אני רוצה לאחל צום קל למי שצם ולבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו.
