נטע ברזני הגיעה למיון היולדות עם בעלה ותכננה ללדת את בנה הבכור בניתוח קיסרי מהיר, אבל היום המשמח הפך לסכנת חיים. בפרק האחרון של "בייבי בום" ראינו את האירוע הקשה שחוותה ברזני, שבסופו נשארה תקופה ארוכה מאושפזת בטיפול נמרץ.
היום (ו'), ברזני התראיינה בתוכנית של גלית גוטמן ואילנית לוי וסיפרה על מצבה הרפואי, על הפחדים שמלווים אותה מדי יום ועל התחושות לאחר שצפתה בפרק: "החלק של הלידה פשוט נשכח ממני. כשאני רואה את זה עכשיו אני מרגישה שיש לי זכות להיזכר במה שהיה שם. אני לא זוכרת את הקטעים האלה, התקופה שהייתה אמורה להיות שמחה פשוט נשכחה ממני ואני זוכרת רק את התקופה של הסבל ולהיות חסר אונים".
בסך הכל הלכת ללדת, בחורה צעירה ובריאה.
"באתי ללדת בניתוח קיסרי כי חשבתי שאני אעשה את זה בכמה דקות בודדות. כל ההיריון סבלתי כל כך וחיכיתי לרגע הזה, אמרתי שאחרי זה אחזור לחיים אבל לחיים היו תוכניות אחרות. הזדעזעתי שזה מה שקרה, בדרך כלל אני בן אדם חזק ובריא, אז איך דבר כזה יכול לקרות".
מתי את מקבלת את האירוע הראשון?
"התחלתי להרגיש לא טוב יומיים אחרי הלידה. לפני זה הייתי מצוינת, אחרי הניתוח הקיסרי הלכתי ואז פתאום התחיל כאב חד מאחורי האוזן שהרגיש כמו סכין חד שדוקר אותי. בתוך שניות נהיה שקט מוחלט ורק צעקות וכאבים, כבר לא הייתי אני".
הרופאים מבינים מהר מאוד מה קורה?
"אני צריכה להגיד תודה לאחיות שהיו שם והבינו שמשהו לא טוב קורה, הן עמדו על זה שיבואו רופאים ושיהיו סביבי. מה שקרה שם לא היה תקין ותוך מספר דקות הפנים שלי התעוותו, כולי רעדתי והתחיל סרט ודרמה אחרת לגמרי. אני זוכרת שאני בחדר ויש מלא דברים לתינוק ובלונים ואז פינו אותי מהחדר. לקחו את התינוק, אמרו לי להיפרד ממנו והעבירו אותי לטיפול נמרץ".
מתי את מתעוררת ומבינה מה קרה?
"אחרי שלושה ימים המצב שלי התחיל להתייצב והייתה מגמה חיובית, חשבתי שאוכל להיות בברית. אחרי כמה ימים, כשהחזקתי את התינוק, קיבלתי עוד התקף שהיה הרבה יותר חזק וקשה. מההתקף הזה אני נשארת בטיפול נמרץ".
למרות מצבה הרפואי הקשה, ברזני לא מוותרת ומגיעה לברית של בנה הבכור. "אחרי הברית שאלתי אם הייתה לו ברית בכלל. לא זכרתי את הקטעים שהייתי איתו, שנתנו לי להחזיק אותו", סיפרה. "אני מרגישה הרבה כעס וגם חמלה אליו, אני מתביישת להגיד את זה אבל אני בטוחה שיש אימהות שמרגישות ככה גם. קצת יותר קשה להתחבר ואת כועסת על עצמך כי זה דבר שאמור להיות שלך ואת אמורה לחבק אותו ולאהוב אותו. לפעמים אין את הכוחות האלה כי יש משקעים ופחדים שמנצחים אותך".
את במלחמה על החיים שלך. מה עובר בראש?
"יש פחד למות, שלמנדי לא תהיה אמא. פחדתי שלא אזכה לחבק את אמא שלי שוב, לא היה אפשר להיכנס אליי וממש פחדתי שלא אזכה לראות את אמא שלי שוב בבוקר. כל כך רציתי לחבק אותה שוב, אלו היו הפחדים שלי. אמרתי לגרי שיבטיח לי שלא תהיה מישהי אחרת, שהכל יהיה טוב עם מנדי, פחדתי מהלא נודע. הרופאים לא יכלו להתחייב מתי זה ייגמר".
את מפחדת שמנדי יזכור וינטור טינה?
"אני מפחדת שאני עדיין לא מעניקה למנדי את מה שאני צריכה להעניק לו. אני רואה את האנשים סביבי מחבקים אותו, מלטפים אותו ואוהבים אותו - אני מרימה אותו והגוף שלי מתנתק. יש הרבה כעס כלפי עצמי, אני יודעת שמנדי יגדל ואתן לו את כל מה שאוכל לתת, אני רוצה שהוא יהיה שמח ומאושר. גם אני אבל צריכה להיות שמחה".
הפחד הוא נפשי או שאת מפחדת מעוד התקף?
"אני מפחדת מעוד התקף, סובלת עדיין מכאבי ראש שתוקפים אותי ואני במעקב כל הזמן. אי אפשר לדעת מאיזה כאב את צריכה לקום ולהגיע בזמן הנכון לבית חולים. הרופא שטיפל בי אמר שנשארים עם שריטה עמוקה של חרדה, כי את לא יודעת מה מגיע. אני בטוחה שעם הזמן אני אשתחרר מזה, אבל בינתיים אני כל הזמן מוכנה ובלחץ".
למה זה הפך אותך להיות?
"זה גרם לי להעריך יותר את החיים, פחות להתבכיין על שטויות, להעריך את המשפחה שלי ואת בן הזוג שלי ולדעת ששום דבר לא מובן מאליו. זה לא שמשהו בי כבה, אבל משהו בי כן מתגעגע לנטע ההיא. הייתי שמחה ואני מתגעגעת לזה, אני רוצה להיות שם שוב".