לספיר קשתי כואב בבטן התחתונה, והרופאים לא יודעים למה. לפני חודש וחצי היא אושפזה לשבועיים ובמהלכם גם עברה ניתוח שממנו היא מחלימה עד היום – אבל כל הבדיקות לא העלו תוצאה ברורה, והיא עדיין סובלת מכאבים ומחכה לאבחנה. ובכל זאת, על אף מה שהיא עוברת, מתמקדת קשתי כל הזמן במציאת הטוב והחיובי – ולא רק בהיבט הבריאותי, אלא גם בהקשרים אישיים ומבחינת הקריירה שלה בתעשיית הבידור, שלא התפתחה בקצב שלו קיוותה. "הרב שלי, הרב רנטגן, כל הזמן אומר לי, 'כשאת רואה נקודה שחורה על דף לבן, תסתכלי על החלק הלבן'", אומרת קשתי. "אני תמיד מנסה לראות את הדברים ככה, אבל לפעמים ברור שאני אומרת לעצמי, 'למה בגיל 32 אני עדיין לא נשואה?', או, 'למה לא קרה זה או זה?', 'למה הדברים לא זזים?'. מצד שני אני אומרת, 'לפני שנתיים לא היית חושבת שתהיה לך קהילה גדולה באינסטגרם שאוהבת אותך וקונה ממך, או שתוציאי מותג אופנה משלך'. אז דברים כן קורים, וגם אם בא לי שיקרו מהר יותר, כל דבר קורה בזמן שלו. התעשייה לא קלה, הציפייה, הפרסום. לפעמים את מצפה להיות משהו מסוים וזה עדיין לא קורה לך, אבל מה שלא שלי, לא שלי".
את מרגישה שהולך לך קשה מבחינת קריירה?
"כן. אבל אני אעשה אודישנים ואני אלך ואני אנסה, כי אני יודעת שבסוף זה יכול להצליח. דברים שבאים בקלות מדי מעריכים פחות".
את מחכה לאיזו פריצה גדולה בתחום?
"ברור, אני לא מתייפייפת. אני ממש-ממש רוצה את זה. פינה בתוכנית בוקר או צהריים, או שפתאום יהיה לי מאץ' לסדרה. אני מאוד מנסה, אני כן אפנה לתוכניות ולאנשים ואבדוק אם יש משהו".
ואיך את מרגישה כשאת מקבלת "לא"?
"לכל בן אדם, בפרט בתעשייה הזאת, יש את המסלול שלו. אם אני והחברה הכי טובה שלי הולכות ועושות את אותו האודישן והחברה תקבל את התפקיד, אני אשמח בשבילה. אני מסתכלת לפעמים על בנות מהתעשייה ואני אומרת שככה בא לי, אבל זה לא מקנאה רעה, זה מקנאת סופרים. רותם סלע, נגיד, גל מלכה, חן אמסלם, יש המון שחקניות טובות, אבל אני בעיקר אוהבת לראות את ההתפתחות, את העבודה הקשה. זה לא קרה להן ביום אחד, זו עבודה קשה, ואין לי בעיה לעבוד קשה".
מה החלום שלך?
"אין לי תשובה חד-משמעית, זה משתנה. אני חולמת להתחתן ולהביא ילדים, אני חולמת להיות מנחה, להיות שחקנית. אני חולמת להצליח עם המותג שלי. כשלמדתי לתואר במשפטים חלמתי להצטיין בלימודים, והצטיינתי. כשהייתי בבית החולים החלום שלי היה להיות בריאה".
מתעלפת וקמה, מתעלפת וקמה
מאז שבה מצילומי "הישרדות" במנילה לפני כשנתיים סבלה קשתי מכאבים בצד שמאל של הבטן התחתונה. "פשוט חייתי עם הכאב, נרמלתי אותו, התעמלתי על הכאב. חייתי חיים רגילים, פשוט עם התקפים", היא מספרת. "אבל לפני חודש וקצת ישבתי באוטו, התכוונתי לעלות לחברה שלי ופתאום הרגשתי דקירות בבטן. ניסיתי להתעלם, אבל לא הצלחתי לצאת מהרכב. התקשרתי לחברה וביקשתי שתרד ותיקח אותי מהחניה. עלינו אליה וזה רק החמיר, לא הצלחתי לעמוד והיא התקשרה למשפחה שלי שתבוא לקחת אותי לבית החולים. הגעתי למיון נשים, עשו לי בדיקות ואני בכאבי תופת, צרחות, מתעלפת וקמה ומתעלפת וקמה, אין אותי. תוך פחות מ-24 שעות הייתי בחדר ניתוח".
ניתוח?
"חשבו שיש לי משהו בשחלה ובחצוצרה כי ראו נפיחות, אבל מי ציפה לניתוח? חשבתי שאני אגיע למיון, קצת בדיקות ויעבור, הכל בסדר. אני כזאת, אני בן אדם שיכול להתאמן עם 40 מעלות חום. ואז פתאום אומרים לי 'ניתוח'. מצד אחד את נורא מפחדת, כי את בגיל שאת רוצה להביא ילדים ולהיות פורייה, ומצד שני את אומרת, 'ברוך השם, מצאו את הבעיה'".
נו, ומצאו את הבעיה?
"נגמר הניתוח, יצאתי להתאוששות, ואז אמרו לי שלא מצאו כלום. שעתיים הייתי בחדר ניתוח ולא מצאו לי כלום? אני לא מאמינה שעכשיו יש לי גם להתאושש מניתוח וגם לא מוצאים את הסיבה לכאבים שבגללם באתי".
קשתי מאובחנת מגיל צעיר מאוד בפיברומיאלגיה (בעברית דָּאֶבֶת – מחלת שרירים שתסמיניה הם, בין היתר, כאבים כרוניים). "בכל לילה אני עושה אלקטרודות, אמא שלי עושה לי מסאז', אני עושה פיזיותרפיה והכל טוב, זה מה יש ואני חיה ונלחמת בכאב הזה. אני לא אוהבת לשתף בזה, כי לא בא לי שירחמו עליי. אנשים עוברים דברים קשים הרבה יותר, מי אני בכלל? יש חטופים, יש מלחמה, יש נופלים. אני מרגישה כפוית טובה להגיד שאני לא מרגישה טוב".
אבל בכל זאת, מה שאת עוברת נשמע לא פשוט.
"את מרגישה שהחיים שלך נעצרים. בשבוע הראשון לא יכולתי אפילו לקום להתקלח. שבועיים וחצי הייתי בחוסר תקשורת. השתחררתי מבית החולים והכאבים בבטן נחלשו, בום, נשירה. כל השיער נושר. אני אומרת את זה בחיוך, אבל אני חנוקה מדמעות", היא אומרת ומתחילה לבכות. "בא לי לקום בבוקר ושיהיה פשוט. אני רוצה להאמין, כי תמיד יש גרוע יותר. בעזרת השם אני עושה כל מה שבשליטתי. מה שלא בשליטתי אני לא יכולה לעשות. אני ממשיכה ללכת לבדיקות, כי עדיין לא מצאו מה הבעיה. אומרים לי שזה מקרה נדיר. הכאב עדיין קיים, וגם הלופ של החרדות, הפחד על הפרנסה, על המותג החדש שאני אמורה להשיק, הלקוחות שעוזבים, ואיך אני אעלה ומתי אני אעלה".
אף פעם לא הרגשתי שייכת
בימים אלה ממש משיקה קשתי עם הסטייליסט איתי בצלאלי מותג אופנה חדש של בגדי ים וגוף ושמו Molan. "הרעיון מגיע מעולם הפרעות האכילה", מסבירה קשתי. "אך פעם לא מצאתי את בגד הים המושלם, אז המצאתי מוצר שאת גם יכולה ללכת איתו לים, גם יכולה לצאת איתו בערב וגם לעשות איתו ספורט. שלושה דברים בפריט אחד שממש אוסף ומחטב אותך. זיהיתי צורך ופשוט יצרתי אותו. המותג כולל בגד גוף אחד אדום בצבע של בגד הים שלי מ'הישרדות', שהוא סימן ההיכר שלי, ועוד שניים בלבן ושחור וגם מכנסי דגמ"ח. סטריט סטייל".
חששת להוציא מותג משלך?
"ברור. אני רוצה למכור, והחשש היה שזה לא יקרה. נלחמתי על המותג בשיניים שלי. בשבוע שעבר היה לנו יום צילום ועצרנו אותו כל 20 דקות, כי היו לי כאבי תופת מהניתוח, אבל המשכנו ועשינו את זה".
איך נוצר החיבור עם בצלאלי?
"את איתי אני מכירה המון שנים דרך חברה משותפת. דיברתי איתו והוא ממש אהב את הרעיון, התלהב, הכניס בי אור. ראיתי שהוא מאמין בזה ואמרתי, 'וואו, איתי בצלאלי מאמין, איזה כיף', כי אני בכלל לא באה מתחום האופנה. וזהו, זה פשוט קרה, והלוואי בעזרת השם שזה יעבוד ויצליח וייתן מענה לבנות שגם מרגישות כמוני".
מה פירוש השם?
"זה כמו הסרט של דיסני, 'מולאן'. מולאן הייתה חריגה והרגישה לא שייכת, וגם אני אף פעם לא הרגשתי שייכת".
תמיד?
"עוד מבית הספר. לא היו לי חברים, היו חרמות. בכיתה י"א הכניסו אותי לבניין, נתנו לי מכות, ברחתי והתקשרתי לאמא שלי שתבוא לקחת אותי. אני לא מרבה לספר על זה".
כי את לא רוצה להתמסכן?
"כי יש דברים גרועים יותר, למילה חרם נהייתה זילות. מצד שני באמת עברתי אלימות מילולית ופיזית, אבל ברוך השם אני אחרי זה, וזה עיצב אותי. פעם הייתי טיפוס נורא מרצה ורק רציתי שיהיו לי חברים, היום אני כבר אחרת. אחרי שלא הייתי תקופה ברשת בגלל האשפוז, חזרתי ופתאום קיבלתי כמויות של אהבה, הרגשתי שעוד שנייה אנשים באים לבקר אותי בבית. איזה כיף לי שיש לי היום את הקהילה שלי, בורכתי, בשיא הרצינות. היום אני מרגישה שאוהבים אותי".
לא הולכת בביקיני
בעמוד האינסטגרם שלה מרבה קשתי לעסוק בדימוי גוף, וחשוב לה להעלות למודעות הציבורית את נושא הפרעות האכילה, כמי שהתמודדה איתן כל חייה. "גדלתי כילדה עם הפרעות אכילה. תמיד חלמתי להיות יפה כמו כולן, ניסיתי להיות בנורמה של הדוגמניות, רזות כאלה, חשבתי שזה הדבר הנכון. היום אני מבינה שלא", היא אומרת. "הרעבתי את עצמי, יכולתי לאכול חטיף אחד כל היום. ברוך השם לא סבלתי מאנורקסיה או בולימיה כי אמא שלי הייתה ממש עליי, אבל עד היום אני סוחבת את זה איתי. אני לא הולכת בביקיני, תמיד בבגד ים שלם".
כי את לא אוהבת את הגוף שלך?
"אני פשוט לא מרגישה בנוח, אני לא שלמה עם עצמי ואני לא חושבת שאני הכי-הכי, אבל אני עובדת בשביל להרגיש ככה. אני חושבת שנראות של אדם באה מבפנים, אני רואה בנות מלאות שעפות על עצמן ואני מעריצה שלהן, בא לי גם ללכת ככה בביקיני ולהגיד שאני אוהבת את מה שאני רואה. פעם הייתי מתמסכנת על זה אבל היום לא, לקחתי את עצמי בידיים, למדתי תזונת ספורט ומאמנת כושר בווינגייט. ממש הפכתי את זה לחיים שלי, ולפני 'הישרדות' עבדתי כיועצת עיצוב וחיטוב הגוף, ממש עשיתי תפריטים לאנשים ועזרתי להם. אז אני במקום אחר היום, אבל אני עדיין מייחלת שיום אחד תהיה כותרת כמו 'ספיר קשתי מצטלמת בביקיני', 'ספיר קשתי מצטלמת בהלבשה תחתונה'. בשבילי זה יהיה לנצח, אבל כרגע אני לא רואה את זה קורה".
היום את אוהבת את עצמך?
"אני מלמדת את עצמי לאהוב את עצמי, אני בעבודה. זו חתיכת עבודה, אבל אני עושה הכל בשביל זה כי קנקן לא מלא לא יכול לשפוך מים, ואם אני לא אוהב ואעריך את עצמי אני לא אוכל לתת ואני לא אוכל גם לדעת לקבל אהבה".
את מרגישה את התהליך? זה משתנה?
"היום אני עושה ספורט ואוכלת בריא כי אני מאמינה באורח חיים בריא, אבל אם יבוא לי פסטה אני אוכל פסטה, אם יבוא לי המבורגר אני אוכל המבורגר, וסבבה לי עם זה כי גם הנפש שלי צריכה. היום אני לא ארעיב את עצמי. המודלים לחיקוי שלי היום הם בנות שעפות על עצמן, עם היתרונות והחסרונות שלהן, בלי קשר למראה החיצוני. היום אם אני אעלה שלושה קילו אני אגיד, 'טוב, יאללה, זה יפה לי בפנים'".
למרות המסרים המעצימים, חלק מהעוקבים של קשתי ברשת בכל זאת לא מפנימים ומעירים לה על המשקל שלה. "כותבים לי 'השמנת' או 'רזית', די להתעסק בזה. בחרתי בחיים האלה ובחשיפה אז הבאתי בחשבון, אבל זה עדיין לא נותן לבן אדם סמכות לבוא ולהוריד אותך. כשיש הודעות ממש פוגעניות, אני עונה, 'אם היו לך עכשיו ילדה או ילד שהיו סובלים מהפרעות אכילה, אז תדע שלפעמים משפט אחד של אדם אחר יכול להשפיע על חיים שלמים. אי אפשר לדעת מה זה עושה לבן אדם'. אם היה לי את הזמן הייתי עונה לכולם ומלמדת אותם לקח, אבל גם אם אצליח להשפיע על בן אדם אחד שיבין את הטעות שלו, זה עולם שלם".
הדיסוננס בין הדברים שקשתי אומרת ובין איך שהיא נראית ומה שהיא משדרת הוא גדול, בעיקר נוכח העובדה שהיא התפרסמה בתוכנית שבה התנהלה על אי בודד בבגד ים בלבד במשך תקופה לא מבוטלת. "לבשתי בגד ים שלם וגם מכנסיים", היא מצהירה. "זה היה משתי סיבות, בראש ובראשונה המשפחה שלי והצניעות, רציתי לשדר משהו אחר, שיכירו את ספיר באמת ופחות יסתכלו על החיצוניות. הסיבה השנייה הייתה כי הרגשתי לא בנוח".
עושה הכל בשביל להתפרנס בכבוד
קשתי מתגוררת עם ההורים בחולון ומצפה מאוד לזוגיות והקמת משפחה. "אני לא בגיל שבו אני מסתכלת על גבר ואומרת, 'יואו, איזה חמוד, איזה כיף לי איתו'. לא. אני מסתכלת על הלב שלו, על הערכים, על השאיפות שלו בחיים, אם הוא רוצה חתונה וילדים. כסף זה דבר מאוד חשוב, אבל זה ממש לא הכל, כי אדם יכול ליפול מנכסיו ביום ולכן באמת חשוב לי בן אדם שיש לו שאיפות ושיהיה צנוע, ושתהיה לו אמונה. אני רוצה כבר את הקן שלי, את הבית שלי, ממש רוצה, אבל לא רוצה להתפשר".
כמה את חולמת על זה?
"מאה, מאה אחוז, באמת, אבל לא מהמקום שזה דחוף לי בגלל הגיל. המונה דופק, נכון, ואני רוצה לעשות הקפאת ביציות, אבל אני לא אתחתן עם מישהו בגלל הגיל. אפשר למצוא את אהבת חייך גם בגיל 33 או 34".
איך זה לגור עם ההורים?
"לכולם יש מה להגיד על זה, 'מה, בגיל 32 את גרה עם ההורים?'. כן, אני גרה עם ההורים. כל הסיטואציה הבריאותית שחוויתי, והמלחמה והכל – זה קשה כלכלית. החיים נורא מטלטלים ולא תמיד קלים, אבל אני עושה את הכל בשביל להתפרנס בכבוד ואני אמשיך לעשות את זה בעשר אצבעות. ברור שלפעמים הייתי רוצה לגור לבד, בא לי לצלם מתכון עכשיו, בא לי לקום לעשות סרטון, בא לי לעבוד על משהו מסחרי, סתם בא לי לפתוח את המצלמה, לעשות בלוגים, לקרוא ספר, בא לי שקט. זה לא קל, אבל אני מוצאת את הדרך. ההורים הם כל החיים שלי, וכרגע אני מעדיפה לחסוך את הכסף הזה לעתיד שלי".
עם ההורים היא בקשר קרוב, אבל קשתי התנערה בעבר שוב ושוב מקרובי משפחה אחרים שלה – בת דודתה פרסיליה קשתי, שהתפרסמה לאחר שדרסה למוות קשיש ונאסרה, ובני דודיה טום ואלימלך קשתי, משתתפי "גולסטאר", "המירוץ למיליון" ו"האח הגדול" שכיכבו בכותרות כי תקפו באלימות שומר ראש בבניין. "אנחנו לא בקשר בכלל, כבר שנים, מסיבות כאלה ואחרות במשפחה שגרמו לזה, וזהו. בעבר חסמו לי עבודות בעקבות שם המשפחה שלי, אבל היום זה כבר לא ככה, וזה מה שחשוב לי".
לא היית רוצה לעשות קלוז'ר משפחתי?
"אני תמיד בשלום עם כולם, אני פשוט בחרתי את החיים שלי וכל אחד בחיים שלו, באמת. היום רואים אותי כספיר, בזכות מי שאני".
את מרגישה שאת מתקדמת בדרך שלך?
"כשאני קוראת את ברכות השחר בבוקר אני אומרת לעצמי להיות בהודיה תמיד. יש לי את הקהל שלי שאוהב את התוכן ואת הדרך שלי. אני אסירת תודה על הבמה שניתנה לי ב'הישרדות', זו חתיכת במה ואפשר להשפיע דרכה ולנצל אותה לדברים טובים, מעבר לפרנסה. לפעמים אני הולכת ברחוב ואני לא מאמינה, מי אני שהם ירצו להצטלם איתי? לפני כמה זמן באה אליי מישהי ואמרה לי שבגללי היא ממש אוהבת את עצמה ואת הגוף שלה. התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה, זה ריגש אותי. אני לא מאמינה שמה שאני עברתי בתור ילדה באמת עוזר היום לאנשים".
צילום: ערן לוי | סטיילינג: עומר יהב | איפור: רייצ'ל צאירי | שיער: איתי שי | הפקה: טל פוליטי ומור סטקלרו | לוקיישן: מלון אלקונין, רחוב לילינבלום 9 ת"א