כשבוע וחצי אחרי הטבח הנורא בעוטף, רן דנקר התבשר על הולדת בתו הראשונה. ובשעותיה החשוכות ביותר של מדינת ישראל, הוא בחר לקרוא לה אור: "ה-18 באוקטובר, איזה תאריך. מי האמין שזה יהיה בזמן מלחמה", כתב. "קצת אור בחושך הזה, באפלה. קצת אור בכאב".
על הרגעים שלפני הלידה סיפר: "בשעה שבע איתי העיר אותי. הייתי בטוח שאנחנו הולכים לבית חולים, לצירים. הוא אמר לי: 'יש איזה התקפה של חמאס'. ברגע שהבנתי שזה מלחמה, נשבר בי כל דבר אפשרי. לא רציתי לעשות מוזיקה גם. לא עניין אותי".
תוך כמה ימים דנקר הבין שאין לו ברירה: "התחלתי לקבל טלפונים מאנשים שרוצים שנופיע", נזכר. "כשהבקשות מגיעות, אין לך בכלל שאלה. אתה מרגיש כל כך קטן מול הסיפורים הטראגיים האלה, שאם מישהו פונה אליך - אתה מתייצב".
עם הזמן חלחלו המחשבות על החיים החדשים שהביא לעולם - בצל המלחמה: "בימים הראשונים חשבתי שהעולם הזה לא ראוי לעוד חיים. אני בחרדה לאיזה מציאות אני מביא תינוקת לעולם ואני מבולבל. עברנו את השנה הכי מפולגת, כואבת ושוברת. שאלתי את עצמי כמה פעמים אם אני רוצה להישאר לגור פה".
הזמר הסביר כי הוא "לא רואה באמת עתיד למקום שבו האזרחים לא מסתדרים אחד עם השני בצורה כזאת קיצונית". לדבריו הטרגדיה הנוראה היא זו שהפכה את הקערה על פיה: "החיבור קרה שוב. חזרה לי האמונה, ביג טיים. אני לא רואה את עצמי זז מפה".
"המאניה-דיפרסיה של המצב"
מאז פרוץ המלחמה, דנקר משלב בין הטיפול בבתו לגיחות לבסיסים ברחבי הארץ - במעברים קיצוניים: פעם בלוויה, פעם בפני מפונים במלון ופעם מול חיילים בשטח. "המעברים הם בלתי נתפסים", הוא מסביר. "זה המאניה-דיפרסיה של המצב. הכול בקצוות. מה שאנחנו נדרשים להיות כישראלים הוא לא דבר נורמלי. אנשים יצטרכו הרבה טיפול אחרי המלחמה הזאת, גם אנחנו. כולנו פוסט-טראומטיים".
באחד מביקוריו עצר דנקר במתחם שהוקם עבור נרצחי המסיבה ברעים. "כאן אנחנו נותנים את הריפוי לאנשי ה"נובה", לכאן מגיעים הניצולים והמשפחות", מסביר עומרי כוכבי, ממפיקי הפסטיבל וממקימי המתחם הטיפולי. "אנחנו מגישים להם פה טיפולים. מה שאנחנו רואים פה זה כל מה שמצאו במתחם, שנשאר שם ושהצלחנו איכשהו, בדרך-לא-דרך לאסוף. זה של אנשים שרקדו, שבאו לשמוח וליהנות - ושלמעשה רובם לא חזרו".
"החוויה פה עבורי מטלטלת. הטראומה ערה, היא בוערת כרגע, היא פועמת. אתה רואה את זה בעיניים של אנשים", הוא אומר. "נורא רציתי להעניק להם משהו שקשור לתנועה, וגאגא זה משהו שלי מאוד עזר בחיים". דנקר מסביר כי גאגא זו שפת ריקוד, שפת תנועה, שהמציא אוהד נהרין. "זה הדבר שהכי מחזיק אותי נפשית בחיים", הוא משתף.
"בתקופה הזו קורים המון קסמים לצד הטרגדיה, והמון אנשים מאירים ויפים מראים את הפנים שלהם", הוא מציין. "נכון, אנחנו תחת תקופה מאוד קשה, ונכון, הכול נורא אמוציונלי ובסוף נחזור למציאות לאט-לאט. אבל יש לנו איזו פריבילגיה שאנחנו באמת קהילתיים. ואני ממש מרגיש שחזרה לי התקווה בדבר הזה, בקהילתיות. הוא מרחיב: "בכל מקום שאני מגיע, אם זה מסיבה, אם זה חיילים, אם זה בית חולים, אם זה סתם ללכת ברחוב עכשיו - יש איזה דבק. אז אני מתפלל שהדבק הזה, נלמד ממנו, גם אני. גם לא ברגעים של משבר".