מפל אדם זכרונה לברכה נרצחה בעת שהייתה במסיבה ברעים עם בן הזוג שלה, רועי שליו. השניים הסתתרו מתחת למכונית עד שהמחבלים מצאו אותם וירו בהם מטווח אפס. בהמשך, חזרו לוודא הריגה. מפל נרצחה, רועי שרד.
הבוקר, שיחזר רועי את שאירע באותן שעות. "כשהתחיל הירי הרקטי לא התרגשנו יותר מדי. הבנו שזאת השגרה בדרום. גם מפל לא התרגשה יותר מדי. הלכנו לכיוון האוטו, קיפלנו את הציוד ואמרנו שאיך שהיירוטים מפסיקים, ניסע הביתה. תחשבו שפסטיבל עם 4,000 איש בורח בבת אחת לכל מקום. התחיל צוואר בקבוק. ניסיתי לעקוף כמה שאני יכול ואז שוטר הגיע על קטנוע וצעק: 'יורים מצפון, תפרססו ותיסעו דרומה'. פרססנו, נסעתי כמו משוגע קילומטר-קילומטר וחצי, עד שילדה בלונדינית חמודה רצה על הכביש, כל הפרצוף שלה מכוסה בדם, וצעקה שיורים עליה מאחורה, מכיוון דרום. היו מחבלים גם מצפון וגם מדרום".
"עצרנו את הרכב באמצע, כולם פרקו מהרכב והתחילו לרוץ בבת אחת. רצנו ביחד לאותו המקום פחות או יותר, מקום די מרכזי שקשור למסיבה, עם קונטיינרים, מג"ב וצוות אבטחה מהמסיבה. היינו שם ביחד, כולם קצת בהלם, ואז הגיע לשם צרור מקלצ'ניקוב שפגע לידנו בקונטיינר. כל אחד ברח לכיוון אחר. אני, מפל והילי, החברה הכי טובה שלנו שהייתה איתנו בסיוט הזה, רצנו במשך קילומטר-קילומטר וחצי, עד שנזרק עלינו רימון. עפנו מההדף. הבנתי שאנחנו מוקפים עוד רגע ב-360 מעלות. חשבתי: יאללה, להתפקס, איך אנחנו שורדים את הדבר הזה? אני לא לבד בסיפור הזה, אהבת חיי איתי והחברה הכי טובה שלנו".
"ראיתי שתי מכוניות, אחת קטנה ואחת גדולה. אמרתי למפל להיכנס מתחת לרכב הגדול ולהילי מתחת לרכב הקטן. נכנסתי ליד מפלי ועשיתי להן שיחה אחרונה, מהירה וקצרה: בנות, אנחנו מוקפים, בואו נעשה רגע נשימות. אנחנו רוצים לשחק אותה פני מתים. לא לדבר, לא לזוז, לשים טלפונים על שקט. הם יגיעו לפה כל רגע. הבנות הבינו את זה. מפל הסתכלה עליי, היא הייתה עם הפנים אליי. עשינו קצת נשימות כדי להירגע. כשהתחיל השקט המפחיד, הכי מפחיד בחיינו, אמרתי להן: בנות, מתחילים. מפל הייתה הכי ניחוחה שיש, יפה יותר מתמיד. היא אמרה: 'אני אוהבת אותך רועי', עצמה את העיניים - ואז התחיל הבלגן".
"שמעתי את המחבלים מתקרבים לכיוון שלנו. ניסיתי לכסות עם הגוף שלי את מפל, רק שלא יקרה לה כלום. אחד מהם צעק: 'סיירה, סיירה' והתכופף אלינו. מפל הייתה עם הפרצוף למטה, אני עם הפרצוף אליה, עם עיניים סגורות. הוא דיבר אליי, התקרב אליי עם הראש. לא ראיתי אבל שמעתי אותו. הוא זרק עליי אבן, לוודא שאני בחיים. לא זזתי. הוא ירה כדור בי, כדור במפל וכדור בהילי, תוך כדי ששאר החברים שלו עלו על הרכב שאני ומפל היינו מתחתיו. הם ניסו להניע אותו. תוך כדי הגיעו עוד טנדרים. שמעתי שירים בערבית. הבנתי שהם ניצחו. זה לא הגיוני שיש פה עשרות מחבלים בעוטף מסביבי ויש שקט צה"לי. אין מסוק, אין טנק, אפס אחוז תקווה".
"המחבלים התקדמו צפונה ורק כשהיה שקט פתחתי את העיניים בפעם הראשונה, לוודא מה קרה לבנות. ראיתי שמפל ללא הכרה. ראיתי איפה חדר הכדור, כמה דם יצא. ניסיתי להעיר אותה. אותו הדבר לגבי הילי שהייתה ברכב השני. צעקתי לה כמה שיכולתי, בשקט. זרקתי עליה משהו כי לא יכולתי לזוז סנטימטר. פחדתי שרואים אותי מכל מקום. הבנתי שהן לא איתי. בכיתי, השתוללתי, השתגעתי, אבל ניסיתי להתאפס. הבנתי שזה לא הזמן להתפרק".
"ניסיתי לאסוף את עצמי, להיכנס למוד הישרדותי. ניקיתי את הרגש ודיברתי עם ירדן, אח של מפל, שכבר דיברנו איתו ושלחנו לו מיקום. הסברתי לו את התמונה עד כמה שאני יכול. לא רציתי לרסק אותו, אבל גם לא יכולתי לשקר לו. לאחר חצי שעה, 40 דקות, שבו יש ירי מכל מקום, הגיעו עוד מחבלים מצפון. הם צעקו 'סיירה, סיירה' וכדי לוודא שאנחנו באמת מתים, זרקו עליי אבן וירו עוד כדור רק בי. עדיין הייתי בהכרה, עצמתי עיניים, רציתי שיחשבו שאני מת. כמה דקות לפני זה, כדי שיחשבו שאני מת, לקחתי את הדם של מפלי ומרחתי על הגב שלי, באזור הירי, כדי שזה ייראה אמין, שאהיה מה שנקרא 'מקרה אבוד'. שלא ינסו אפילו לשלוף אותי ולחטוף אותי".
"אחרי כמה דקות הם המשיכו צפונה ונעלמו. ניסיתי שוב להעיר את מפלי והילי, אבל הן לא היו איתי. השעה 11:00 כבר ואין מסוק, אין טנק. הייתי בטוח שאני מת, שאני בשבי. הכדור השני פגע במיכל הדלק של הרכב שאני ומפל הסתתרנו מתחתיו. כל מיכל הדלק התרוקן עלינו. חשבתי בהתחלה שזה מכוון, כמו בסרטים, שיטה כזו שאתה מפוצץ את המיכל ואז מפוצץ את האוטו. במשך שעות מיכל הדלק התרוקן עליי ועל מפל, בזמן שכל המסביב התלקח. הם עברו אוטו-אוטו ווידאו הריגה בכל מי שהיה באוטו. ראיתי את זה בעיניים שלי. הם חוררו את כולם. כמויות אדירות של מחבלים. בעיניים ובאוזניים שלי ראיתי ושמעתי לפחות 70-80 מחבלים, וזה רק מסביבי. אני לא רוצה לחשוב כמה היו ברצועה".
"ב-12:30 בצהריים שמעתי חוליה של צה"ל. זו הייתה הפעם הראשונה שנשמתי באמת. כמה דקות לאחר מכן הגיעו מולי חייל סיירת ועוד שוטר. הוצאתי יד מתחת למשאית וזחלתי אליהם. הם חשבו שאני מחבל בהתחלה וישר כיוונו אליי נשק: 'תזדהה, תעצור'. הזדהיתי: רועי שליו, כפר יונה, 28, עם שני כדורים בגב. תעזרו לי. אני לא יכול לקום. הם ביקשו שאזחל אליהם כי לא יכולתי ללכת, לא יכולתי לקום, כי יש פה עדיין מחבלים. השטח עוד לא נקי. איך שהגעתי אליהם בזחילה אמרתי להם: עזבו אותי, אני בסדר, תלכו לבנות ותגישו להן עזרה ראשונה. מפלי נורתה, היא ללא הכרה, היא מדממת. לכו תצילו אותה עכשיו".
"הם השתיקו אותי מהר מאוד, אמרו לי שזה שטח מלחמה, שאין זמן עכשיו לטפל בפצועים ואחרי זה יחזרו אליי. שלא אזוז, שאשאר פה. הם נעלמו. זחלתי חזרה למפל, לוודא שוב. הבנתי שהיא והילי לא איתי. אספתי ציוד אחרון, את הטלפון של מפל, הוצאתי את הראש שלה משלולית הדלק. סידרתי אותה קצת, שתהיה יפה. חזרתי לנקודה שהחיילים השאירו אותי בה, שלחתי בפעם הראשונה תמונה למשפחה ולחברים כדי שיידעו שאני בסדר. הם לא הפסיקו לחייג אליי משבע בבוקר ועד השעה 12:00 בצהריים".
"שימו לב לגודל ההפקרות והמחדל. מ-07:30 בבוקר עד 12:30 בצהריים אני מחכה לצה"ל. אני לא מדבר על המודיעין וההתרעות שהיו לילה לפני, אלא ההתרעות שהיו בבוקר, בזמן אמת. 4,000 איש מתקשרים לכל העולם, חצי מדינה אם לא יותר יודעת מזה, ואין אף תגובה. אין מסוק, אין צבא, אין טנק. אין כלום. חמש פאקינג שעות. הטנק היחיד שראינו ומפל צילמה אותו ב-08:30 בבוקר, היה בדיעבד טנק של מחבלים. עוד שנייה יצאנו אליו כדי לבקש עזרה, מפל רצתה שנצא לטנק הזה, היא ראתה את צה"ל ופחדה. רצינו עזרה. אמרתי לה: מפלי, עוד קצת. טנק פה, צה"ל פה, כל החי"רניקים והכוחות אחריו. עוד קצת בבקשה. חיכינו קצת, הטנק עבר, עברו השעות, והבנו יום אחרי זה שלא היה צה"ל. לא הגיוני שזה יהיה טנק צה"ל ואחר כך יהיה שקט ארבע שעות".
"אני לא רוצה לדבר עכשיו על ההפקרות, המחדל, הכעסים והשאלות שיש לי, כי זה לא הזמן. אנחנו נמצאים במלחמה עכשיו. אחים שלנו נלחמים בצפון, בדרום וביהודה ושומרון. אני מתפלל עליהם כל יום. בטוח שמפלי מלמעלה מתפללת עליהם כל יום. זאת המציאות החדשה שנקלענו אליה. תפסו אותנו עם המכנסיים למטה, בלשון המעטה. קיבלנו את המכה הכי חזקה שיש בתחילת המלחמה. אנחנו צריכים להיערך ללחימה ארוכה וקשה".
ברגעיה האחרונים מפל הייתה לצידך, מחובקת, שמעה שאתה אוהב אותה.
"זה מנחם. אתה שומע על סיפורי הזוועות שילדים עברו, ברחו על חייהם. התעללויות, חטיפות, אונס, טבח, ירי בכל מקום בגוף, שחיטה. התעללות ברמת השואה. כשהפרסומים, התמונות, הסרטונים וסיפורי הגבורה והזוועה ייצאו עם הזמן, אתם תבינו את גודל השואה הזאת. זה לא פחות משואה. למזלי, עד כמה שאפשר להגיד, מפל הייתה בזרועותיי, לא הורידה את העיניים ממני. כנראה שהיא נהרגה מכדור אחד ומהיר, לא סבלה, עד כמה שאפשר להגיד את זה. אמרתי לה כל הזמן שאני אוהב אותה. חיבקתי וליטפתי אותה עד הרגע האחרון".
ספר על האהבה שלכם.
"היינו ביחד בפועל חצי שנה. עברנו לגור ביחד לפני שבועיים. זה סיפור אהבה יפה. כבר שנתיים שאני מאוהב במפל. הצהרתי את זה בפניה, היא נבהלה, לקחה כמה צעדים אחורה. עם הזמן חזרנו להיות מאוהבים ובאמת רצינו לחיות את כל החיים אחד לצד השנייה. זו אהבה כמו בסרטים, מי שהכיר יודע. כל יום קמנו מחדש והודינו לאלוהים על התקופה הכי יפה בחיינו. לא רצינו שזה ייגמר. גרמנו לאנשים שמסביבנו לרצות להיות בזוגיות, לרווקים האולטימטיביים גרמנו לרצות אהבה. היינו הזוג האידיאלי".