אורנה דנינו היא האישה הכי מעניינת בישראל. אני אומר את זה באופן משוחד כי בכל זאת, אני כותב לגוף התקשורת שחתום על הפיכתה מאישה לסלבריטאית. בו זמנית, אני חושב שההסכמה הגורפת היא שאם אורנה דנינו לא היתה קיימת, לא היתה מתהווה מתוך קצף הגלים של העונה השמינית של "האח הגדול", היינו מקבלים חתיכת עונה משמימה. ועכשיו, ברגע שאין דרך לתאר אותו מלבד במילה הוויקטוריאנית 'חמקמק', הגיע הזמן לשאול (וגם לענות): למה ואיך הפכה אורנה דנינו, כאמור, לאישה הכי מעניינת בסביבה.
מבחינת תוכניות ריאליטי, ארצות הברית היא כמו האחות הגדולה של ישראל. אנחנו רוצים ללמוד ממנה איך לעשן ואיך לא לשים זין על ההורים; אנחנו מדמיינים אותה כדמות חזקה ושנונה שהצליחה לשכוח את כל מה שאנחנו עוד לא יודעים. תוכניות הריאליטי שמשודרות בה - מההארד-קור פורח של "האני בו-בו" ועד לשמרנות הפרוטסטנטית המשוגעת של "הרווק" - מתנהגות בהתאם. הן מתפלשות בטראש, מורחות אותו על העור והולכות לצוף איתו במי הגופרית של ים המלח. אחרי שעה-שעתיים הן קמות, נוצצות וקלות יותר, מקומטות פחות.
נסו פעם להעיף מבט באתרי הרכילות הגדולים של ארצות הברית, ותראו את הסיפורים שמופיעים בהם באופן שוטף: יוצאי תוכניות הרילאיטי הכי דלוחות, אנשים שכל התהילה שלהם מתבססת על ללכת מכות ולנופף באצבעות לעיני המצלמות, הם ספקי התוכן העיקריים. ובצדק, לא? הקהל האמריקאי כבר מכיר ומסווג אותם כסלבריטאים מסוג מסוים, יש ביניהם הסכם, והוא מצפה מהם שימשיכו לספק את אותה הסחורה. לא הייתם נכנסים ל"ארומה" ואז מרימים גבה כי בדיוק נגמרו להם ביצי תה שחור בקונכיית אייסברג.
ועדיין, אמריקאים מסוגלים לראות את עצמם כיותר מסך כל מה שמוקרן אצלם בטלוויזיה. וסלבריטאי הריאליטי האמריקאים שייכים לנישה מסוימת. לא תראו בארצות הברית של 2017 תרעומת על משהו שיוצא ריאליטי אמר, ולא תשמעו פוליטיקאים נאנחים בגלל תכנים רדודים בטלוויזיה, כי זה לא כזה מפריע להם. כן, הריאליטי האמריקאי גס, רדוד, צעקני, אלים לפרקים. אבל הוא לא כל מה שיש למדינה הזאת להציע. לא שכל השאר זה זהב, אבל לפחות יש מבחר, ובגדול: התודעה הארצות-הבריתית מסוגלת לדמיין את עצמה בנפרד מנגיד, קים קרדשיאן. וישראל עוד לא שם.
אני ממליץ לכם לעבור פעם על הטוקבקים ב-mako סלבס. גם כדי להעשיר את מאגר העלבונות שתוכלו לשלב אחר כך בחיי היום-יום ('שרטיטה בפיתה', נגיד, זה ביטוי שלא הייתי שומע בשום מקום אחר בחיים המוגבלים שלי) וגם כדי להבין את השדות המגנטיים שמושכים את התרבות הישראלית, בו זמנית, לשני כיוונים נפרדים. הטוקבקים האלה, ואני משתמש במילה בת ה-200 'טוקבקים' ומכיל בתוכה גם את התגובות המדהימות שנכתבות בפייסבוק ובאינסטגרם, פונים אל המושאים המסוקרים ישירות.
הציבור הישראלי רואה את התקשורת, את הדיווח, כאיזה קיר חצי שקוף בחדר חקירות. במילים אחרות, אנחנו נורא מפריעים להם. באמת. אנחנו מה שעוצר את הדיבור הישיר של המגיבים עם האנשים שאנחנו כותבים עליהם. עלה אייטם על שני גולדשטיין? מעולה, התגובות יפנו אליה כאילו היא בעצמה כתבה ופרסמה אותו: 'שני, אל תקשיבי לקנאים', 'שני, את לא צריכה אותו, את חכמה יותר', 'שני, תעקבי אחריי חזרה, זה ישנה לי את החיים'. הלוגו של mako, שאנחנו טורחים כל כך יפה להדביק לכם במעלה כל כתבה קצת מיותר, כי mako לא נתפס כחולייה בשרשרת הזאת.
כוכבי הסרט שאנחנו חיים בו
הדיאלוג בין הקהל הישראלי לסלבס הישראליים הוא מיידי. ישיר פי מיליון מזה שהאמריקאים מנהלים על סלבריטאיהם. מקובל לחשוב על שני העשורים האחרונים כתקופה של התרכזות בעצמך, כראייה שלך את עצמך כמרכז העולם וכדמות הראשית בסדרה שאף אחד לא באמת רואה. חוקרים מציגים שוב ושוב את הרשתות החברתיות ככלי תקשורת אטומים, מלאכותיים, כאלה שאפשר לשווק בהם את הגרסה הכי טובה של עצמך. מה שפחות נכתב עליו, הוא העובדה שכשם שאנחנו הפכנו לכוכבי הסרט שאנחנו חיים בו (ונשיקה על המצח לשפה העברית שפיתחה את הביטוי הזה, 'לחיות בסרט', כי אין מדויק ממנו), גם כוכבי הסרטים הקונקרטיים שאנחנו צופים בהם - הם אנחנו. הם שלנו ובשבילנו. אין בינינו הבדל, וכשמנסים להגיד לנו שדווקא יש הבדל, אנחנו כועסים, מתמרדים.
ובקיצור, עם ישראל אוהב יותר מכל את הכוכבים שמייצגים אותו בצורה הנעימה ביותר. אלה הסטארים, אלה האנשים שאנחנו רוצים בטובתם, רוצים לקרוא עליהם ולפרגן להם, אלה הסלבס ששורדים. והסלבס האלה צריכים להיות בו זמנית חכמים, אבל תמימים; חדורי אמביציה ומנומסים. דתיים, אבל סקסיים. וכאן נכנסת לתמונה אורנה דנינו. הבידור הישראלי הוא מתמונות המראה הכי מדויקות שיש לישראל כולה. הדוגמה הכי תמציתית והכי יעילה. אני בהלם שעדיין קיימות פקולטות לסוציולוגיה, כשבאמת כל מה שצריך זה לצפות בעונה אחת של "האח" בשביל להבין פחות או יותר את כל מה שיש להבין על המדינה.
אורנה היא הפנים שאנחנו רוצים - וחשוב מכך, הפנים שאנחנו יכולים, כרגע, במצב החברתי הישראלי - לשאת. אמא לילדים, שהיא גם פצצה שרוצה לעוף על החיים הפרטיים שלה ובאה למצוא אהבה (ותהילה) בריאליטי. צנועה, אבל חצי כוח. מדליקה נרות, ובו זמנית עושה נעימי עם כפות הרגליים מתחת לשולחן. מודה לשם, אבל עושה את זה עם הקול הכי בערווה ששמענו מעולם. אישה אסרטיבית שיודעת לגרום לכל הסובבים אותה לעמוד בקוד מאוד חמור של התנהגות, אבל גם אישה תלותית וקנאית שלא מצליחה לשחרר.
בלי סאב-טקסט
והחלק המדהים הוא שנראה שכל הצעדים שלה אותנטיים לגמרי. כמה ממתמודדי "האח הגדול" האהובים ביותר הם אנשים שאפשר לדמיין אותם לפני תחילת העונה, טוחנים עונות קודמות בוי.או.די ובונים לעצמה פרסונה חדשה כאילו הם בכלל נכנסים לתוכנית להגנת עדים. אבל לא אורנה. האישה הזו אשכרה באה ליהנות. גם להיראות, כמובן, אבל ליהנות. לעשות משהו כיף בשביל עצמה, כמו יום העצמה נשית בספא רק למאה ימים, ועם רייטינג של 40%.
לאורך כל העונה, אורנה פעלה כמו יצירת אמנות בלי סאב-טקסט, כמו ציור מופשט. יכולת להסתכל עליה, להגיב לה, לבחון את הגבולות שלה, אבל לא יכולת לכפות עליה את הפרשנות שלך. לא יכולת להרים מעל פניה את המסכה, כי לטוב ולרע, אורנה דנינו, היא אורנה דנינו. וזה מרתק. מרתק לראות סמל שהוא רק סמל. פיסת בידור שלמה, שאי אפשר (ולא צריך) להוסיף או לגרוע ממנה כיוון שהיא כבר מלאה. אין אף אחד מאחורי המסכה, אין שום איש שמושך בחוטים.
והאיכות הזאת היא בדיוק זו שהופכת אותה לתמצית הכי מדויקת של הריאליטי הישראלי. אזכיר שוב - אנחנו בשנת 2017. אי אפשר יותר לעשות הנחות לתוכניות הריאליטי הישראליות עם תירוצים כמו "זו תעשיה קטנה יותר" או "אין פה מספיק מסורת של טראש". אנחנו האומה שהצליחה להרים ארבע עונות של "השיר שלנו" ושתי עונות של "נשות הטייסים" - אנחנו יכולים לעשות כמה טראש שבא לנו. ברגע הזה בזמן, אין ברירה אלא להגיד שאנחנו כנראה כבר לא נהיה מדינה של ג'וּס.
ישראל לא תקום בוקר אחד ותחליט שבעצם דווקא כן מתחשק לה לראות אנשים מזדיינים בג'קוזי או שופכים אחד על השני קוקטיילים. זה מחריד אותנו, זה גס, זר ומזויף עבורנו. אנחנו צופים בטלוויזיה כשם שאנחנו מסתכלים במראה - כדי לנסות ולהבין את הגבולות הפרטיים והקבוצתיים שלנו. כדי להבין איך אנחנו בעצמנו נראים כשאנחנו אוכלים וישנים, מרכלים ומתאהבים. הבעיה היא שעל הדרך, אנחנו מתקשים להפריד בין השניים - בינינו לבין הבבואות שאנחנו רואים שם, בראי-טלוויזיה הזה.
אפשר לחקור, להפוך ולהרהר בתופעה הזאת. לשאול למה אנחנו תקועים עדיין בשלב התינוקי הזה, שלא מצליח להבדיל בינו עצמו לבין המוצרים התרבותיים שהוא צורך. אני מודה שזה פחות מעניין בעיניי, וגם חושש שכמו כל החידות שאי פעם פעם חדו לי בבית הספר, התשובה תהיה "שואה" או "אין דבר כזה מספר חלקי אפס". העובדה היא שכל ניסיון לבדר את הצופים באמצעות תוכן טראשי - כשל. אפילו את "היפה והחנון" הצלחנו להפוך לתוכנית קירוב לבבות שנראתה יותר כמו פעולה בתנועת נוער, ופחות כמו, יו נואו, ריאליטי על בנות בביקיני ובנים עם חטטים וגיבנת.
הטלוויזיה הישראלית מתעקשת להצדיק את עצמה, לספר לצופיה על הערך המוסף שחבוי בתכנים שהיא מציגה לו. "זה לא ריאליטי, זה דוקו", "זה ניסוי חברתי", "זו תחרות לעידוד יצירה בפריפריה". מתמודדי ריאליטי, בהתאם, נמדדים על פי ערכיות, מהימנות, דוגריות ועוד תוכנות חשובות, אבל מאוד לא מבדרות. למרות זאת, אנחנו חוזרים אליהן פעם אחר פעם, מבקשים מהטלוויזיה שתיתן לנו תוקף, שתציג בפנינו את אורנה דנינו - אישה נחמדה, מסורתית, כמעט בלתי מזיקה - כדי שנוכל לראות את עצמנו בדיוק באותה הצורה.