ישי ריבו היה הראשון. הוא הגיע בשבוע שעבר לנחם את משפחתו של החייל עמית בן יגאל, שנהרג בפעילות מבצעית בשומרון, והקדיש לאמו של עמית את השיר "הלב שלי". הלב שלי, כמו גם ודאי של רובכם, באמת נשבר. ריבו עשה מעשה נפלא ומרגש שגרם לי לדמוע כשראיתי את התמונות והסרטון, שצולמו על ידי נוכחים בשבעה ושהופצו ברשתות ואז גם בכלי התקשורת. היה ברור שאנחנו צופים ברגע חד-פעמי, אבל כבר אז היה אפשר להריח מקילומטרים את מה שעתיד לקרות.
אחרי השיר המצמרר של ישי ריבו, באורח פלא, גם אייל גולן, איתי לוי ומשה פרץ הגיעו לנחם את בני המשפחה. כולם, כפי שהם ודאי ציפו, צולמו על ידי העוברים והשבים, ואייטמים על ביקוריהם בשבעה פורסמו ברשתות החברתיות על ידי כלי התקשורת השונים. ניסיתי לחפש מילים מדויקות ומתאימות לסיטואציה, אבל אין דרך אחרת לתאר את זה מלבד להגיד את העובדה היבשה: יש כאן ניצול ציני של משפחה שמתמודדת עם כאב ואובדן, כאב שאין שני לו.
רגע לפני שאתם ממהרים לכתוב טוקבקים נוראיים על הטור הזה, אתחיל מהדברים הברורים: ניחום אבלים זו מצווה גדולה. משפחתו של עמית הצטרפה ברגע למשפחת השכול, שבה גם אמי נמצאת מהיום שאיבדה את אחיה. אני יודע איך נראה הכאב הזה מקרוב ומקווה שבני משפחת בן יגאל ימצאו נחמה בימים שעוד יבואו.
בשנים האחרונות אני עורך את ערוץ הסלבס כאן ב-mako. במסגרת העבודה שלי אני נחשף לצדדים הנעימים יותר ופחות של עולם הבידור הישראלי הקטן. אני מקבל את שני צדי המטבע כמעט תמיד באהבה ובהבנה, כי הרי כל משחק מגיע עם חוקים. ראיתי בשנים האחרונות הכל מהכל ובעיקר למדתי שהקוראים וצרכני הרכילות רואים בדרך כלל רק חלק מהתמונה. את רוב האנשים שכולכם מכירים מהטלוויזיה, הופעות ותכניות ריאליטי, אתם לא באמת מכירים, והאמת שגם אני לא באמת מכיר.
אנחנו חשופים לרוב רק לצדדים הטובים והנעימים, אבל הדבר היחיד שאני רואה מקרוב, כל פעם מחדש, זה את היום שבו ידוענים מאבדים את האחיזה בפרסום ומרגישים שהם מקבלים פחות תשומת לב. הו, זה חתיכת יום. הייתי כותב כאן עוד רבות על המפורסמת שהמציאה הריון ועל הזוג שרצה להפוך ריב סוער לפרידה מפוברקת רק בשביל קצת באזז, אבל הפעם תרשו לי להתמקד בסיפור אחר.
בימי הקורונה האפורים וחסרי האירועים, ההופעות וההשקות, הסלבס מצאו מקום חדש אליו הם יכולים להגיע ולהרגיש שוב את אור הזרקורים וההתרגשות סביבם. אני סבור שהם באמת כאבו את כאב המשפחה, אבל מתי בפעם האחרונה ראיתם זמרים מהשורה הראשונה שמגיעים לניחום אבלים בזה אחר זה? נכון מאוד, כמעט שלא ראיתם, אבל כשחייל נהרג באכזריות והיכולת ליצור עניין וסיקור בתקופה בה המציאות בחוץ השתנתה, הגיעה ההחלטה להפוך את אותם זמרים לסיפור, רק שהפעם, איך לומר בעדינות, הם ממש לא.
אתם לא הסיפור
זמן קצר אחרי שהופץ סרטון של משה פרץ בוכה יחד עם בני המשפחה, נשלחה לעיתונאים ההודעה הבאה מטעם יחסי הציבור שלו, מלווה בסרטון מהשבעה: "הבהרה: לא תיעדנו את ניחום האבלים הפרטי. הסרטון עלה בחשבון של קרוב משפחה של החלל ורבים מכם ביקשו אותו, אז הוא נשלח בתפוצה זאת. מתנצל אם התוכן העצוב פגע במי מכם. יהי זכרו ברוך, שלא יידעו צער".
אז לא אתם צילמתם את הסרטון, אבל רק הפצתם אותו? האם פרץ היה מגיע לנחם רק את זוג ההורים ומחזק אותם, אם לא היו מסביבם אורחים עם מצלמה בכיס? והאם מישהו במכונת יחסי הציבור של פרץ חשב על זה שרואים בני משפחה נוספים בוכים על האובדן, ושאולי בימים כתיקונים ובתקופה פחות מבלבלת, חלקם כלל לא היו רוצים מזכרת מהימים האלה, כזו שיחצ"נים ממהרים להפיץ?
גם אם המעשה של חלק מהזמרים מגיע ממקום טהור לחלוטין והם עשו זאת לשם המטרה הטובה ולא בגלל שזמרים אחרים באותה הליגה עשו זאת לפניהם, כשמפורסם עושה אקט שהתחיל כמטרה טובה והפך לסמל סטטוס בשבוע האחרון, קשה שזה לא יראה ציני לגמרי, במיוחד שהדבר צולם והוכיח את עצמו כוויראלי פעם אחר פעם.
הדבר היחיד שמצליח קצת לנחם אותי זו ההנחה שהביקור של אותם זמרים עשה קצת טוב לבני המשפחה בימים האלה. אבל אולי, רק אולי, הסלבס וגם כלי התקשורת שלקחו חלק בסיקור הזה, ילמדו מתי אפשר גם לעצור. אותם זמרים, הפעם, רק הפעם, הם לא הנושא ולא מרכז הסיפור. המעשה הטוב נעשה גם בלי שיפורסם ויופץ שוב ושוב (ושוב ושוב), לצד זעקות אם מתוך ביתה הפרטי, רק משום שאמן מוכר נמצא בתמונה.