טיפה הסטוריה: החידוש ההיסטורי של סדרת Grand Theft Auto הוותיקה שינתה באופן מהותי את תעשיית המשחקים. המשחק המקורי, GTA (1998), ההרחבות שלו,GTA: London (1999), ו- GTA 2 (1999) היו משחקים טובים לזמנם והציעו משחקיות מצויינת, אבל לא הצטיינו בגרפיקה טובה במיוחד או פס קול ראוי לציון, ובסך הכל היו משחקי ארקייד – איש הולך, קופץ, יורה – די פשוטים. GTA 3 שיצא ב- 2001 לקונסולת הפלייסטיישן 2 היה פריצת דרך אמיתית, וכאן ההיסטוריה שלנו מתחילה.
GTA 3 כבר לא היה ארקייד. זה היה משחק שבו יכולת לעשות כל מה שרצית (חוץ מלשחות, לטפס על קירות או לטוס במטוס יותר מעשר שניות). הגרפיקה התלת-מימדית המעולה לא עיכבה את המחשב יותר מדי, פס הקול היה שנון ומצחיק, והעלילה עצמה היתה חדשנית – הגיבור היה פושע, ולא סתם איזה פושטק מהרחוב, או חולה הגה שדורס זקנות וחתולים ברחוב, אלא מאפיונר מהליגה הראשונה. אבל מה שעשה את המשחק גדול באמת, מה שגרם לכך שגם שבע שנים אחרי יציאתו, נצח וחצי במונחים של משחקי מחשב, הוא נחשב לאגדה, הם הפרטים הקטנים – משימות המשנה, מירוצי הרחוב, חבילות נסתרות, קפיצות מטורפות, בדיחות פנימיות – כל אלה הפכו את המשחק לכזה שאפשר להמשיך ולשחק בו גם אחרי שסיימת את קו העלילה הראשי. משחק עם זמן מדף כמעט אינסופי.
GTA: Vice City יצא שנה אחר כך, והוא הוסיף ושיפר את המשחק הקודם. פס הקול שופר והותאם לתקופה בה מתרחש המשחק, שנות ה-80, נוספו אופנועים, אפקטים ויזואלים כמו גשם, העיר הייתה גדולה ומורכבת יותר, נוספה אפשרויות לקנות נכסים ועסקים. שנתיים לאחר מכן, ב-2004, באה פריצת הדרך הבאה – GTA: San Andreas. זה כבר היה משחק בליגה משל עצמו. היו שיפורים רציניים במשחקיות – למשל: הגיבור, שבדרך כלל שורד שש התהפכויות באוויר והתנגשויות חזיתיות, לא טבע באיזו שלולית שהוא דרך בה בטעות. מפת המשחק היתה עצומה. עוד לא הייתה עיר עצומה במשחק מחשב כמו סאן אנדריאס. לצד השיפורים, GTA: San Andreas לקח את המשחק מכיוון הארקיידי שאפיינה את המשחקים הקודמים לכיוון משחק תפקידים – השחקן היה צריך להאכיל את הגיבור, ללכת איתו לחדר הכושר, להלביש אותו. ולדברים האלו הייתה משמעות: אם הדמות שלך הייתה לבושה כמו ערס, זה היחס שהיא קיבלה. הכיוון הזה הרפיע להרבה שחקנים, שבאמת קנו את המשחק רק כדי לנהוג מהר ולירות באנשים.
ואז באה הבצורת הגדולה. ארבע שנים עברו עד שיצא משחק שכבר ראוי היה להקפיץ את מספר הגרסה מ- 3 ל- 4. בדרך היו עוד משחק לגיים-בוי ועוד שני משחקים שיצאו בתחילה ל- PSP, והומרו לאחר כמה חודשים לפלייסטיישן ולמחשב הביתי. שני המשחקים האלו, Liberty City Stories, ו- Vice City Stories היו מושקעים ומהנים מאוד, אבל לא התבססו על אותה מכניקה של GTA 3, כלומר –טובים פחות מסן-אנדריאס, ולא הציגו שינויים משמעותיים במשחקיות או בגרפיקה.
הו, הא, מי זה בא, ג'י-טי-איי מספר ארבע
אבל סופה של כל בצורת להשבר, והתוצאה פיצתה על ההמתנה הארוכה, כי למרות כמה דברי ביקורת שמופיעים למטה, GTA IV הוא משחק ששווה לקנות בשבילו קונסולה של הדור החדש. GTA IV הוא משחק ששווה לעמוד בשבילו בתור של שעות, ששווה ללכת לקנות בשבילו טלוויזית HD ומערכת סאונד. הוא משחק ששווה את חיפוש העבודה שיבוא אחרי שיפטרו אתכם מהעבודה כי לא הגעתם במשך שבועיים, הוא שווה את דמי הטרחה לעורכי הדין שינסחו את הסכמי הגירושים שלכם. הוא פשוט משחק ששווה.
אז מה עושה את GTA IV למשחק כל כך טוב? למשחק שקיבל באתרי המשחקים המובילים ציון ממוצע של 105 או משהו כזה? בשתי מילים – הפרטים הקטנים, ואתם יודעים מה אומרים – זה המקום בו אלוהים נמצא, ואם זה נכון, הרי ש- GTA IV היא חוויה דתית.
איך המפתחים האלו דחפו אלוהים לתוך המשחק?
אם רוצים לפרוץ לרכב בלילה, סביר להניח שהדלת תהיה נעולה, וגם אם נכנסת והתיישבת באוטו, אי אפשר סתם ככה להניע אותו, כי יש אזעקה מצפצפת, ומאיפה בכלל השגת את המפתח? ב-GTA IV ניקו שובר את החלון, ובזמן שהאזעקה מייללת, הוא מתכופף מתחת להגה כדי לשחק עם חוטי החשמל ולהניע את האוטו. אם יוצאים מבניין חשוך לאור יום, לוקח לעיניים שלך כמה שניות להתרגל, ואם מתפוצץ לך גלגל ברכב או שאתה עושה תאונת דרכים חזיתית קשה, אז יש סיכוי שהציר של הגלגל יתעקם או שהמנוע לא יסכים לפעול יותר, או שאולי הצמיג יפרד מהרכב ואתה תמצא את עצמך נוסע על הג'אנט. וכי אם אתה מנסה לחטוף ממישהו לא פחדן את המכונית שלו, ואתה מצליח כבר להתחיל בנסיעה, יש סיכוי שהוא לא יוותר ויאחז בדלת גם תוך כדי נסיעה. כאמור – פרטים.
תפעיל GTA, יש משהו טוב בטלוויזיה
עוד משהו שיש בעולם האלטרנטיבי של GTA זה רדיו וטלוויזיה מוצלחים. ויש אינטרנט. כמו הטלפון הסלולרי של ניקו, שתיכף ניגע בו, האינטרנט ב- GTA IV הוא לא רק חלק הכרחי מהמשחק, הוא מקום שאפשר לבלות בו כמה שעות טובות בשיטוט בין אתרים ולמצוא בו דברים מצחיקים בטירוף. חוץ מאימיילים שאפשר לקבל ולשלוח לאנשים איתם אתה בקשר, אתה מקבל גם דואר-זבל, שעל פי רוב שווה יותר לקרוא מאשר את האימיילים האמיתיים. ובאינטרנט של GTA יש יותר ממאה אתרים שונים. אם תלכו במשחק לאתר www.whattheydonotwantyoutoknow.com, תגיעו לפורום אינטרנטי עם מפות שמפרטות איפה מוחבאים כל מיני דברים ברחבי ליברטי סיטי – איפה יש נשק מוחבא, איפה המגנים, איפה מסתתרות הקפיצות המטורפות או 200 היונים שצריך לחסל ברחבי העיר ועוד. הבעיה היחידה עם האינטרנט במשחק הוא שעל טלוויזיה רגילה קשה מאוד לקרוא את הטקסט, וכדי להנות מהאינטרנט כמו שצריך – כדאי שתשחקו על טלוויזית HD.
המפתחים של GTA IV טוענים שהם יצרו סביבת משחק אינטראקטיבית, אבל על פי רוב זה עדיין לא נכון. למרבית הבניינים אי אפשר להכנס, והדלתות שלהם מצויירות ברמה לא גבוהה. הבניינים והנוף עצמו מתנהגים כמו תפאורת רקע, ולא כמו בניינים אמיתיים. מה הכוונה? כאשר מתנגשים בטעות, בטח בטעות, עם הליקופטר בתוך בניין, לבניין לא קורה כלום – לא חלון נשבר, ולא קול צעקה. אני מבין שיש רגישות, בטח בניו-יורק, לכלי תעופה שנכנסים בתוך בניינים, ואני לא מציע שאפשר יהיה ממש לרסק את הבניינים, אבל משהו קטן היה יכול להוסיף. תחשבו כמה נהדר זה היה לטוס ליד בניין כזה, ולראות אנשים על פיגום מנקים את החלונות של אותו גורד שחקים, ובמקרה של תאונה מהסוג שנזכר, לראות חלונות נשברים ואולי שריפה קטנה משתוללת בקומה שנפגעה?
עזוב אותך משחקי תפקידים. תן לדרוס מישהו
בנוגע למשחקיות, פה אנחנו נוגעים בנקודה החלשה ביותר בכל המשחק, והיא כזו שאפשר היה להבחין בה עוד ב- GTA: Vice City. ריאליסטיות לעומת ארקיידיות. GTA IV לא החליט מה הוא רוצה להיות – משחק תפקידים או משחק ארקייד, האם הוא רוצה להיות מציאותי או מטורף לחלוטין. הוא עושה צעדים לכיוון של משחק התפקידים, לא בצורה בה San Andreas עשה את זה – לא צריך להאכיל את ניקו או להחליט מה יהיה מבנה גופו, אבל התנהגות הסביבה יותר אמיתית – אם פוגעים בך עם אוטו, אתה נפצע. אם עוצרים אותך, יש לך רישום פלילי במשטרה. אבל המשחק לא הולך עם זה עד הסוף – אתה יכול לעשות עם הרכב שלך שבע סלטות באוויר ולצאת ללא שריטה. אתה יכול לטוס עם הליקופטר ולפגוע בבית או בעמוד, ורק אחרי עשר או חמש-עשרה שניות רצופות של מגע כזה הרוטור ייזכר ליפול. אתה יכול לעקוף מימין ניידת משטרה שעומדת ברמזור אדום, ולהתנגש ברכב שחוצה את הצומת – והמשטרה לא תתייחס אליך.
הנהיגה במשחק שונה קצת מבמשחקים הקודמים. בזמן שגם במשחקים הקודמים לכל רכב היתה את ההתנהגות שלו, ב-GTA IV ישנם הבדלים משמעותיים הרבה יותר בין רכב לרכב, בעיקר כשמדובר בשימוש בבלמים ובבלם היד. הבלמים ברוב המכוניות לא פועלים היטב בזמן סיבוב, ובלם היד ננעל אם לוחצים על הכפתור מעט יותר זמן ממה שהיה צריך. התוצאה – כשמנסים לקחת סיבוב במהירות בינונית ומעלה, צריך שליטה טובה מאוד בבלם היד או שתמצאו את עצמכם עושים סיבוב של 720 מעלות או יותר ונתקעים בבניין או רכב אחר. סגנון הנהיגה הזה שוב מעורר את השאלה האם המטרה היא להיות ריאליסטים, ואז מובן למה שימוש בבלם היד במהירות 130 קמ"ש תגרום לתגובה כזו (למרות שאני לא ממליץ לאף אדם לנסות את זה על הרכב שלו בבית), או שהמטרה היא לשפר את המשחקיות, ואז אין סיבה שהנהיגה תהיה כל כך קשה לשליטה. כן, קשה לנהוג ברכבים ב-GTA IV.
התנהגות המשטרה השתנתה גם היא. מעתה, כשביצעת עבירה שלכדה את תשומת לב המשטרה, ניידות משטרה, שוטרים בסיור רגלי ולעיתים גם מסוקים, אנשי FIB (Federal Investigation Bureau), ואם אתם ממש טובים – גם חיילי NOOSE (National Office Of Security Enforcement) ירדפו אחריכם בתוך רדיוס מסויים. אם תצליחו לצאת מהמעגל הזה מבלי שיבחינו בכם, אחרי כמה שניות הם יאבדו עניין וימשיכו בענייניהם. השיטה הזו קשה במעט מהשיטה במשחקים הקודמים, שם יכולת למצוא ברחוב כוכבים, או "שוחד למשטרה" שהורידה את רמת המבוקשות שלך, או שיכולת לדהור אל תוך מוסך צביעה, גם אם כל רכבי המשטרה של המשחק היו מאחוריך.
אבל בגדול, נראה שברוקסטאר לא רצו להקשות יותר מידי על השחקנים, דבר שמתבטא בראש ובראשונה בשליטה על מהלך הקרב. כבר מזמן התבקש שהגיבור יוכל לתפוס מחסה כשיורים עליו, אבל ב- GTA IV אתה לא צריך שום מיומנות בלכוון את הנשק או לירות. לחיצה אחת תנעל את הנשק על אויב קרוב, ותזוזה קלה של הג'ויסטיק תחליף בין מטרות שונות. התוצאה – גם אם עומדים מולך חמישה עשר גברים חמושים בתתי מקלע ואקדחים, ואתה המסכן מתחבא מאחורי איזה פונטו עם אקדח ומאה כדורים, לא צריכה להיות לך בעיה להוריד את כולם. העניין נעשה פשוט בהרבה כשיש לך כבר M-16 משלך בעל יכולת זום. אתה נועל את הנשק על אויב, מפעיל את הזום, עם ג'ויסטיק אחד מכוון את מרכז המטרה קצת למעלה, וכשהאוייב שלך מרים את הראש, אתה שם לו שם כדור אחד. במשחקים קודמים נאלצת לדעת לכוון את הנשק שלך, ולעשות את זה ברמה מספקת של מיומנות כדי שלא יהרגו אותך באותו הזמן. ב- GTA IV אתה נתקל במשימות עם כמה עשרות אויבים, ואם אתה מיומן מספיק, לא תשרט מאף כדור אויב, מה עוד שהאויבים לא נבונים במיוחד וחוץ מלהתחבא ולירות בעזרת נשק אחד שיש להם, לא ינסו לעשות שום דבר מיוחד.
פנה ימינה. פנה ימינה. פנה ימינה. מחשב מסלול מחדש
עוד אמצעי כדי להקל על השחקן הוא ה- GPS שנמצא בכל רכב. אם במשחקים קודמים נאלצת ללמוד את המפה של המשחק אם רצית או לא, וכשסיימת את המשחק כבר הכרת את כל קיצורי הדרך, הכבישים המהירים, הגשרים והמנהרות, ב- GTA IV ברגע שסומנה במפה נקודה אליה אתה צריך להגיע, ה- GPS יכוון אותך באופן אוטומטי. התוצאה היא שגם אחרי כמה עשרות שעות משחק, אתה לא יודע מה הדרך הכי מהירה ויעילה להגיע מהטיימס-סקוור לדירה שלך באפר-איסט סייד או למועדון החשפנות בברונקס. אז נכון, אפשר לכבות את ה- GPS, אבל מי יעשה את זה? מה רע בלשים GPS רק ברכבים היקרים יותר? עוד נושא שכנראה החבר'ה ברוקסטאר לא רצו שיקשה על השחקן, וזה עניין הכסף. חוץ מבתחילת המשחק, שם אתה יכול להגיע למצב בו אין לך כסף, אחרי כמה משימות, הכסף לא משחק תפקיד משמעותי. יש לך 20 אלף דולר או 200 אלף – זה לא ממש משנה, וכך אחרי כל משימה אתה יכול לגשת לסוחר הנשק הקרוב, או להרים אליו טלפון ושהוא יבוא אליך, ולקנות נשק בעשרות אלפי דולרים.
שיהיה ברור, ישנם דברים במשחקיות ששופרו והוספו, שהופכים את GTA IV לעדיף בהרבה על קודמיו: אם נכשלת במשימה, או שעצרו אותך במהלכה, או שסתם נפלת או נדרסת, תקבל SMS לטלפון הנייד שלך שיציע לך להתחיל את המשימה מחדש, מבלי להטריח את עצמך להגיע לנקודת ההתחלה. בסן-אנדריאס היתה לך אפשרות לקחת מונית לנקודת ההתחלה של משימה שנכשלת בה רק אם נהרגת או נעצרת במהלכה. GTA IV מאפשר לך לעצור מונית בכל שלב ולתת למישהו אחר לנהוג לשם שינוי. אם ממש בא לך, אתה יכול להסתכל דרך החלונות תוך כדי נהיגה, ואם לא, אתה יכול ללחוץ על כפתור, והנסיעה תתקצר פלאים. זה עולה כמה גרושים, אבל לא נורא.
GTA IV מציע בפעם הראשונה משחק מרובה משתתפים דרך הרשת. נכון, גם ב- GTA 3 היה "טלאי" לא רשמי שהיה אפשר להתקין ולשחק מול שחקנים אחרים, אבל פה זה רשמי. מכיוון שהאקס-בוקס-360 שלי לא מחובר לרשת לא ניסיתי את המשחק, אבל לפי מה שראיתי, הוא נראה מבטיח.
היו חסרות לי כמה אפשרויות במשחק, כאלה שהיו הופכות את המשחק לנוח ומציאותי בהרבה. לדוגמא – אפשרות להיות הנוסע ולא הנהג. לא במוניות, שם הנהג בורח בשניה שאתה מנסה לירות במישהו תוך כדי נסיעה, אלא בזמן המשימות, או כשאתה יוצא עם חברים. הייתי גם רוצה לראות איך היחס של המשטרה אלי משתנה ככל שהמשחק מתקדם – כמו שבעולם האמיתי המשטרה שמה עין על פושעים כבדים יותר כך גם צריך להיות במשחק. אם רוצים לקחת את זה לשלב הבא קדימה, לא סביר בעיני שתעבור מול שוטר עם נשק שלוף והוא לא יגיב לכך, בטח אם מדובר במטול RPG. מהצד השני, לא הגיוני שעל כל עבירה קטנה שתעשה יעצרו אותך, ולכן צריך אולי להוסיף את האפשרות שהמשטרה גם תחלק דוחות. גם התחבורה הציבורית אינה מנוצלת כמעט בכלל במשחק – אם אתה רוצה אתה לא ממש חייב לבקר ברכבת התחתית (חוץ מאשר בשתי משימות) שלא לדבר על מערכת אוטובוסים שלא קיימת. ואולי, בכדי לרצות את כל השחקנים, תוכל בהתחלה לבחור אם אתה רוצה משחק ריאליסטי, ואז משטרה שרואה אותך חוצה רמזור אדום תגיב, או משחק משוחרר יותר בו תוכל לעשות דברים יותר מטורפים.
עזוב אותך לדרוס אנשים, תסתכל על הנוף
רמת האיכות הגרפית במשחק היא מדהימה בכל קנה מידה. הצורה הטובה ביותר להתרשם ממנה היא לקחת מסוק ולטוס מעל העיר, פעם אחת בשעות הבוקר ופעם אחת בשעות הלילה. קו הרקיע של מנהטן ישאיר אתכם פעורי פה, ואם אתם מכירים קצת את ניו-יורק, תוכלו להבחין בפרטים אשר ישאירו אתכם המומים – בניין האו"ם, סנטרל פארק ("מידל-פארק" במשחק), טיימס-סקוור ("סטאר-ג'נקשן"), פסל החירות ("פסל השמחה") , האמפייר סטייט בילדינג ("רוטרדם בילדינג") ועוד ועוד. אם תשחקו את המשחק על טלוויזיה רגילה תחשבו שהאיכות פנטסטית. אם תשחקו אותו על טלוויזית HD – תיעצר לכם הנשימה. המשחק לא תמיד יודע להתמודד עם המשימות הגרפיות הכבירות שהוא לוקח על עצמו. התופעה בולטת בעיקר בזמן תנועה מהירה ובעיקר על טלוויזית HD – המשחק לא מספיק לצייר את כל הפרטים, ותוך כדי ריצה או נסיעה אפשר להבחין לפעמים במכונית שפשוט מופיעה או נעלמת, או בפחי אשפה שמצויירים על המסך באיחור אופנתי. התופעה מעצבנת הרבה יותר כשהמשחק לא מספיק לצייר את הטקסטורה של הכביש ואז רואים את המכונית מחליקה על משטח אפור. אבל כל זה בטל בשישים לעומת היופי המרהיב של המשחק הזה.