השנה היא 2003 ואחד מאתרי החדשות הגדולים בארץ חושף תופעה מטרידה השוכנת בהייד פארק: פורום בשם "פרו-אנה", שבו נערות אנורקטיות תומכות זו בזו וחולקות טיפים להרעבה עצמית. החשיפה מעוררת הד תקשורתי שבמרכזו עומדת חברת הכנסת זהבה גלאון, מסיעת מר"צ. גלאון המזועזעת ממהרת לשחרר תגובה פומבית: "המילים הופכות לאצבע על ההדק ועלולות להוביל להתאבדויות של נערות ונשים, על הנהלת האתר להבין שמוטלת עליהם אחריות כבדה לגורלן... במקרים שמובילים להרעבה ואף למוות יש לעשות הכל, גם במחיר של בלימת חופש הביטוי שהוא ערך נעלה".
זמן קצר לאחר פרסום הכתבה מסירה הנהלת הייד פארק את הקישור אל הפורום מרשימת הפורומים באתר, והכניסה אליו מכילה הודעת אזהרה. גם השם מתחלף: מעכשיו קוראים לפורום "תמיכה בהפרעות אכילה", וההנהלה מקפידה לצנזר הודעות ותמונות שמעודדות באופן ברור תת-משקל ואנורקסיה. בשלב הזה גם העמותה לשלום הילד מתערבת ועו"ד יפעת בויאר, היועצת המשפטית של העמותה, מדגישה שיש לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע את קיומם של פורומים כאלה. הפשרה לא עוזרת, הנהלת הייד פארק סוגרת את פורום פרו-אנה, לא לפני שהיא מחזירה תגובה חריפה: "אחת הסיבות שחשבנו לאפשר את קיומו של הפורום היא שאולי תהיה כאן לרשויות הזדמנות נדירה להיכנס לתוך קבוצה שכזו ולנסות להשפיע. גלאון, נסי כעת להשפיע על הבנות בפורומים עלומי שם בחו"ל."
50 סיבות לא לאכול
כפי שצפתה הנהלת הייד פארק, סגירת הפורום לא בדיוק תרמה להצלתן של נערות הפרו-אנה. יותר מזה, נראה שמאז החשיפה התקשורתית של "אנה" ו"מיה", שמות חיבה לאנורקסיה ובולימיה, השתיים רק הלכו וצברו פופולריות; המעריצות מדלגות היום בין אתרי פרו-אנה המציעים רשת תמיכה לצד רשימת "50 סיבות לא לאכול", פורומים ובלוגים מקומיים הנעים על סקלת יומן דיאטה – מכתבים לאנה, ותמונות השראה לעידוד רזון קיצוני המכונות "ת'ינספריישן" (thinspiration) או בקיצור "ת'ינספו" (thinspo).
במהלך השנים האחרונות הפכה פרו-אנה לדת החדשה של אלפי נשים צעירות וגם כמה נערים, אשר מבלים מידי יום שעות מול המחשב בחיפוש אחר טריקים חדשים להסתרת המחלה, מקיימים דיונים פילוסופיים על הבחירה באורח החיים אנורקטי, ומנהלים שיח פנימי עם קודים סודיים. "החבר אד (ED)" הוא שם קוד ל- Eating Disorder; צמיד אדום על פרק היד הוא סימן היכר לזיהוי תומכות פרו-אנה, ואילו כחול מזוהה עם פרו-מיה. הצמיד המתרופף סביב פרק-היד ההולך ומצטמק מהווה תזכורת יומיומית ל"כוח הרצון" של הנערה העונדת אותו; צירוף המספרים 2648 הוא קיצור ל- 200-600-400-800, מספר הקלוריות היומי המוקצב בדיאטה מחזורית פופולארית בקרב הקהילה.
"זה בדיוק מה שהכת של פרו אנה מנסה לייצר," אומרת מירן בוניאל-נסים, דוקטורנטית בתחום הפסיכולוגיה של האינטרנט באוניברסיטת חיפה, אשר חוקרת בימים אלו את הקהילה הפרו-אנורקטית-פרו-בולימית. "לא סתם הקהילה הזו מכונה 'הכת של הרעב' – אתרי הפרו אנה ופרו מיה מציגים סממנים מובהקים של כת. יש להם שירי הלל, התייחסות לשלבים מסוימים של רזון כשלבי התעלות רוחנית."
דרך חיים או מחלה?
"בגיל 11 ראיתי את אנה לראשונה בבית מלון", כותבת מורעבת בע''מ, מנהלת טבעת פרו-אנה בישראבלוג. "ישבתי בחדר אוכל ופתאום ראיתי דמות לבנה, רזה מאוד וחיוורת עם שיער ארוך, נשענת על המעקה של הקומה השנייה ומביטה בי...קול פנימי אמר לי שהכל יהיה בסדר בסוף, שאני אפסיק להיות כזאת אני. אני זוכרת שמאותו רגע לא רציתי לגעת באוכל... האנורקסיה הצטיירה לי אז כעולם של פרחים ופרפרים והבנות החולות במחלה הן כמו פיות יפיפיות".
האדרתה של האנורקסיה לדרגת קדושה ותפיסתה כביטוי לעוצמה ושליטה-עצמית אינה דבר חדש. אפשר לומר שפרו-אנות היו כאן עוד מימי הביניים. קתרינה מסיינה (1380-1347), קדושה איטלקייה מן המאה ה-14, בחרה "לאלף את גופה" על ידי צומות ממושכים. קתרינה נפטרה בשנות השלושים המוקדמות לחייה כתוצאה מהמשטר הנוקשה שגזרה על גופה. האם להיות פרו-אנה בשנות ה-2000 הוא סמל סטטוס למעמד רוחני גבוה כפי שנחשבה האנורקסיה הקדושה של המאה ה-14?
"פרו-אנה מאוד מנסה ליצר מעמד אליטיסטי מובחן מן החברה", אומרת מירן. "המשמעות של אנורקסיה, היא בעצם הימנעות, ביטוי לשליטה האולטימטיבית. לעומת זאת, בבולימיה יש אקט של טיהור ולכן היא נתפסת יותר כמלוכלכת. לכן, כשנכנסים לקהילת הפרעות אכילה, שיש בה נורמות או שיח פנימי, חשוב מאוד להגדיר את הזהות של הפרעות האכילה בתוכה. אותה נערה צריכה להגיע לאיזושהי הכרעה בהגדרה שלה, האם את אנה או מיה, ומה "שווה" יותר להיות בתוך השיח הזה. כך הפרעת האכילה חוצה הרבה מעבר לירידה במשקל ועיסוק שטחי ברזון. היא משקפת גם מקום השתייכות, סטטוס חברתי.
אי אפשר להיות גם אנה וגם מיה?
מירן: "במציאות ידוע שנשים הסובלות מאנורקסיה חוות אפיזודות בולימיות ולהפך. אבל כאשר ישנה השתייכות לקהילה מוגדרת – פרו-אנה או פרו-מיה, יש רצון לבסס זהות. לכן, נשים אנורקטיות שמתחילות לפתח אפיזודות בולימיות מפעם לפעם מרגישות שהן בוגדות באנה. אם את בולימית שמשתוקקת להפוך לאנורקטית אבל צריכה את מיה כדי להתנקות, את הופכת להיות מין משהו באמצע – "בולימירקסית".
" לא משנה כמה ינסו להשתיק אותנו - עדיין נהיה קיימות"
"יש סטיגמה בקרב הציבור ולצערי גם מצד גורמים מקצועיים וחינוכיים רבים, לפיה מי שנכנסת לקהילת פרו-אנה לא תצא לעולם," אומרת מירן. "בלי שום קשר לאינטרנט, השלבים הראשוניים של כל הפרעת אכילה מאופיינים בחוסר מוטיבציה להירפא. בשלב הזה הנערה משמרת את הבידוד שלה – כי כל מי שהיה מגלה על התנהגותה היה מנסה להוציא אותה מזה. לכן, המטרה של קהילות פרו-אנה אומרת: אם את עדיין לא מוכנה לטיפול, בואי תחלקי איתנו את התחושות שלך, תקבלי ידע ותמיכה בהפרעה עד השלב בו תרצי לפנות לטיפול. מה שאומר שישנה הכרה בצורך בטיפול. לא סתם כמעט כל אתר פרו אנה מקדם את פני הגולשים בהצהרה שהכניסה היא לנשים שסובלות מאנורקסיה ועדיין לא מעוניינות להירפא".
עדיין, נשמע מזעזע.
מירן: "כמובן שתמיד קיימת הסכנה שאותן בנות ירגישו כל כך טוב בתוך הקהילה שהן לא ירצו לצאת, אבל במקרים רבים הגוף מכריע את הרוח וכעבור זמן מה מתחילות להתעורר גם מחשבות על אפשרות ללכת לטיפול. שיח הפרו אנה אומנם מתייחס בצורה מאוד מקודשת לירידה במשקל, אך באותה מידה נותן מקום גם לדיבור על סממנים פיזיים מדאיגים, האם הגיע הזמן ללכת לטיפול ומה יהיו ההשלכות של התמודדות עם העולם שמחוץ לקהילה. כלומר, ברגע שמישהי מרגישה שהיא צריכה לצאת – יש לה את האפשרות לצאת."
ויקי (שם בדוי), בלוגרית פופולרית בישראבלוג, מכירה מקרוב את טיבן הדו-קוטבי של קהילות הפרו-אנה. מזה מספר שנים היא מנהלת אורח חיים בריא ומאוזן ומהווה מקור השראה לבלוגריות הסובלות מהפרעות אכילה, אך היא נושאת היסטוריה ארוכה של אנורקסיה ובולימיה מגיל 12, הכוללת אשפוז ב-3 מחלקות שונות. את הדינמיקה בין בנות הקהילה היא מתארת כ"תמוהה ומוזרה מאוד."
למה את מתכוונת?
ויקי: "מצד אחד ישנו עידוד, ויש אחווה, הבנה, תמיכה ברעיון המשותף והתגוננות מסיבית מפני כל מי שינסה לומר להן אחרת. מצד שני ישנה שם גם דאגה. הן מבקשות זו מזו, 'שמרי על עצמך,' ופעמים רבות ינסו להניא את חברתן מצום ממושך, מלהגיע למשקל יעד נמוך מדי, וכאלה דברים. מעין דואליות מוזרה שכזו. יש גם קנאה, זה הרי טריגר אחד גדול ומפלצתי שמזין את עצמו, ויש גם חברות שנוצרת, ולפעמים אפילו גולשת אל העולם האמיתי. אני חושבת שהקשר בין בנות האלה הוא באמת אחד המוזרים והמסקרנים שקיימים".
גם אלכס (שם בדוי), בת 17 ופרו-אנה מוצהרת, מודה שהקהילה מזינה את שתי התשוקות שלה- להיות הכי רזה מכולן מחד, ולהיות אהובה ושייכת מאידך. "אני גולשת יחסית הרבה לאתרי פרו אנה בעברית ובאנגלית." היא מעידה על עצמה. "אני מחפשת תמונות של בחורות רזות שיעוררו בי קנאה כך וידרבנו אותי לא לאכול יותר. קצת חבל לי שהיום סוגרים את האתרים האלו זמן קצר אחרי שהם עולים לרשת, מפני שאנחנו, האנות, נמצאות במצב קשה ובאמת זקוקות למקום הזה שבו אפשר לעודד ולשתף. אני יכולה להבין שסגירת אתרי פרו-אנה מונעת מעוד אנשים להיכנס ולהסתקרן מזה, אבל לא משנה כמה ינסו להשתיק אותנו - עדיין נהיה קיימות, רק שהפעם זה יהיה מוסתר. פשוט נהפוך עוד יותר סגורות בעולם הרזוןשלנו."
נעלמו לגמרי
נראה שזוהי שעת הזהב של בלוגים התומכים באנורקסיה וסרטונים העוסקים ב"אנה" ו"מיה". אבל כדי להכיר את עולמן של הפרו-אנורקטיות מבפנים, ניסיתי לחפש אתרים בהם הקהילה הזו פועלת באופן שוטף. למרות שהמונח "pro ana" הניב למעלה ממיליון תוצאות, רבים מהלינקים הובילו להודעה שהאתר נחסם או אינו קיים יותר בכתובת הזאת.
מירן, לאן נעלמות הפרו-אנורקטיות?
"מאז שהאגודה העולמית להפרעות אכילה (ANAD) יצאה בקריאה לסגור את אתרי פרו אנה, בסביבות שנת 2001, החלו האתרים האלה לרדת למחתרת. קרה משהו בתרבות הווירטואלית שמאוד נבהל והגיב במהירות לקריאה הזו. איננו רואים תופעות שכאלו באינטרנט כיום, כי מעניין לראות שאתרי הימורים ופורנו אשר נמצאים היום במרכז המאבק לצנזורה, לא נעלמים מהרשת. על האנורקסיה, לעומת זאת, הצליחו לייצר אימפקט מאוד חזק. התגובה של האגודה, ששמעה את המושג החדש "פרו אנה" ונבהלה, הייתה שחייבים למגר אותו. אף אחד לא בדק את השיח בתוך הקהילה הזו לעומק וראה ההזדמנות לספק מענה טיפולי ואינפורמטיבי. יותר מזה, הייתה כאן הזדמנות ללמוד על אותה תופעה של הפרעות אכילה כדי ליצר עבורה את הטיפול המתאים, שכן היום עדין לאנורקסיה יש אחוזי תמותה גבוהים. החלטה לחסום את אתרי פרו-אנה גררה תגובת שרשרת שלילית- האתרים החלו לכאורה להיסגר, תומכות אנה עברו למקומות שהרבה יותר קשה להגיע אליהם מתוך תחושה של דחייה, ויש כאלו שראו בכך אפילו זרז לדבוק עוד יותר בקהילה."
מה זאת אומרת "ירדו למחתרת"?
מירן: "הן עוברות ממקום למקום, ולא נשארות באותו אתר זמן רב. למשל, אם תגיעי לתוצאות חיפוש של אתרי פרו אנה סביר שחלק רב מהם כבר לא פעילים, ולא כי אותה קהילה הפסיקה לפעול אלא היא העתיקה את מקומה כדי לטשטש את עקבותיה. אם תקראי היום את התגובות בבלוג בנענע או בתפוז לא תמצאי שם שיח פרו-אנה גלוי. הן כמעט לא נותנות לינקים לפורומים או אתרי פרו-אנה בבלוג. אם מישהי תזהה בלוגרית שהיא אנה היא תגיד לה: 'רדי איתי לשיחה באייסיקיו או תשלחי לי מייל'. גם הספרות המקצועית שחוקרת את הנושא לא מפרסמת לינקים, כיוון שאלה שנפתחים היום לא יהיו שם מחר. בחיפושים שלי הגעתי להרבה קישורים שכבר אינם פעילים, ואלו שכן פעילים ופתוחים לציבור הינם מעטים ומחייבים חיפוש עיקש, אחרים מחייבים סיסמה והזדהות כפרו-אנה".
את חושבת שצריך לתת מקום גלוי ברשת לנערות שתומכות באנורקסיה?
מירן: "אני חושבת שזה נאיבי להגיד שאם נעצום עיניים זה ייעלם. אנחנו חיים במציאות בה באינטרנט יש הכל. זה שיש אתרים של כת השטן וסמים לא אומר שיותר אנשים יתמכרו לתופעות האלה. תמיד תהיה סקרנות כיוון שזהו יצר אנושי טבעי, אבל כדי להיות 'מכור' למשהו צריך גם מבנה אישיותי-רגשי ומערכת לחצים חברתית תואמת. קריאה בבלוג של מישהו מכור לא תהפוך את הקורא לכזה. בחברה שבה הרזון הוא אידיאל אי אפשר להאשים את אתרי פרו-אנה בהפרעות אכילה".
"נכון שפרו-אנה צמחה באינטרנט אבל אם לא נקרא לה ככה, נראה שהיא הייתה קיימת גם קודם במגזיני נשים שמחלקים טיפים להרזיה, בספרים אוטוביוגרפים של אנורקטיות לשעבר, במחלקות אשפוז של נערות שלימדו זו את זו איך לרמות בשקילה וגם היום תכניות טלוויזיה מציפות בטיפים להרזיה מהירה ואף אחד לא מתקומם. ההבדל הוא שבזכות האינטרנט יש לנו היום יותר מידע מבעבר, אמנם יש קהילות לפרו-אנה אבל גם יש אתרים לעזרה עצמית וסיוע רגשי. העלאת אתרי פרו-אנה מן המחתרת תאפשר להבין למה אותה קהילה זקוקה. אי אפשר לעזור לתופעה שאנחנו לא מכירים".