לפני שבוע אמרנו לכם להתכונן לפולאאוט, כי הוא משחק מגניב בטירוף. עבר שבוע, פולאאוט יצא, וגילינו שזה משחק מגניב בטירוף. הייתי אומר שהמטרה הושגה בהצלחה מעל ומעבר למצופה, אבל למען האמת, אני לא יכול. כלומר, פיזית אני לא יכול - אני פשוט עוד לא כותב את הכתבה הזו. אני עדיין משחק בפולאאוט.
זהו סיפורה של ארה"ב לאחר מלחמה גרעינית. זה גם סיפורה של כספת 101, מפלצת של אלפי מטרים רבועים שנטמנה בבטן האדמה על מנת להגן על שוכניה מסכנת הקרינה, ובמיוחד זה סיפורו של שוכן הכספת שיצא ממנה על מנת לחפש את אבא שלו. כלומר, המשחק מאוד דומה ל"הלב", אם רק מחליפים את מרקו בענק חמוש, את אמא באבא, את ארגנטינה בשממה רדיואקטיבית חרבה ואת הקופיף במוטנט ענק עם מכונת ירייה.
זו ציפור? זה מטוס? לא זה ראש כרות!!!
אז בן הכספת יצא למסע בעקבות אביו האובד, ובדרכו ישימון מלא באויבים מרושעים – מנמלי-ענק יורקות אש ועד לענקים ירוקים ואלימים למדי – וכולם מעוניינים לעשות דברים רעים לגיבור. אבל זה בסדר – הגיבור יורה בכולם יחסית בקלות, והירי – הירי כל כך נפלא.
אני מוכרח להגיד שבמצב "רגיל", הירי קצת סתמי. אבל תפעילו את ה-VATS, הכיוון המאפשר לשרשר יריות ולכוון על אברי גוף באופן מדוייק, והאלימות הגסה הופכת לאמנות. ברגע בו איבר נכרת הוא עף במקלחת של אגלי דם המביישת את הטובים שבסרטי האקשן.
רגעים לתוך המשחק יריתי למישהו בראש ולהפתעתי הראש לא נוקב, או התפוצץ, אלא פשוט נכרת והוטח לאוויר כאילו הוא רק חיכה לתירוץ הזעום ביותר בכדי להתנתק מהצוואר המעצבן הזה – ואני בהיתי במסך בתדהמה. לא חשבתי שזה יהיה כל כך אלים, וזה היה נפלא. אבל אז המשכתי לשחק ומדי פעם להעיף לאויב אקראי יד, או רגל. או ראש. בעיקר ראש.
וזה לא נגמר. שוב, ושוב – בוזזים איבדו ידיים, נמלים את הראש, עקרבי-ענק הביטו בצער על העוקץ שלהם שביצע התנתקות חד צדדית מגופם. באיזשהו שלב זה התחיל להתיישן. האלימות שבתחילה ריגשה אותי, איבדה את טעמה. יכול להיות שלעולם לא אסלח למפתחים של פולאאוט על זה.
אל תירה, אני אמות לבד!
למזלו של המשחק הוא לא רק אלים. למען האמת, מוקד המשיכה העיקרי של המשחק הוא המדבר בו עיקר המשחק מתרחש. זה שטח ענק, שנזקי המלחמה בולטים בו בצורה יוצאת דופן. השטח, יחד עם שידורי הרדיו והתושבים, משרים אווירה חזקה במיוחד. המשחק היה יכול להיות כבד ומעיק מאוד בקלות, אם לא היו פיסות הומור מפוזרות ומתוזמנות היטב שמאזנות את האווירה הכבדה.
חופש התנועה אדיר וכמעט בלתי נתפס. השוויתי חוויות עם הקולגה שלי, חגי אלקיים – תוך רגעים ספורים מהיציאה מהכספת שנינו שיחקנו במשחק שונה לחלוטין. הוא נכנס לרכבות התחתיות והחל להכיר תרבות של מוכי-קרינה מתפרקים, בזמן שאני שוטטתי מעל פני האדמה והכחדתי את בעלי החיים שבסביבה – ולו רק בכדי להאיץ הקמת חברה להגנת הטבע הפוסט-אפוקליפטי.
פולאאוט הוא לא משחק יריות, כאמור. זה משחק תפקידים. יש המון דרכים לפתח את הדמות שלך, והבחירות שלך באיזו דרך לפתח את הדמות לוקחות את המשחק לכיוונים. יש מגוון מיומנויות לשפר, ולכל אחת יש את מקומה ותפקידה. לא חייבים לשחק כחולה הדק כמוני – דמות שנוטה יותר להתחבא בצללים ולפרוץ מנעולים קבילה באותה המידה, בדיוק כמו שהמשחק יאפשר לשחקן להיות נבל מרושע או גיבור גדול.
על האפשרויות הבלתי מוגבלות מעיבות כמה תקלות טכניות שמרגישות כמעט מחוייבות המציאות במשחק בכזה קנה מידה. אבל, בהתחשב בעובדה שהמשחק מבוסס על טכנולוגיה קיימת, אני לא רואה כל תירוץ לכך שאת השיחה הראשונה שלי במשחק ניהלתי עם המרפק של אבא שלי. באותה מידה, גם כאשר הצלתי דמות מירי בעורף, היא לא ויתרה על ההזדמנות והחליטה להתמוטט ולמות גם בלי הירי. כנראה החיים בעולם ההרוס העיקו עליה, והיא פשוט חיפשה תירוץ.
אבל למרות הבעיות הבלתי-נמנעות, המשחק הזה מומלץ בחום. חופש התנועה, היכולת לשחק בדרכים שונות, האלימות הגרפית והאווירתיות – כולם ביחד אמנם יוצרים מתחרה רציני לא רק על תואר משחק השנה. לא רק עליו, למען האמת – לכן אני עדיין משחק בפולאאוט. אני רק מקווה שאני אזכור לכתוב את הביקורת אחר-כך.