ניקו התעורר לצד בחורה שהוא לא מכיר. וזה לא היה מגניב
את רוב חיי הבוגרים ביליתי בזוגיות, כך שפספסתי את מהפכת אפליקציות הדייטינג, אבל לפני שנה חזרתי להיות רווק והורדתי טינדר כדי לראות מה הסיפור. לא הייתי מוכן עדיין למצוא מישהי, אבל הייתי זקוק לחיזוק לאגו ולאישור שבנות עדיין מעוניינות בי עכשיו, כשאני בן 30 וקצת עם כרס של מישהו שבילה את רוב חייו הבוגרים בזוגיות. הן לא היו מעוניינות בי. העברתי חודשיים עם ארבעה מאצ'ים בקושי, מתוכם אפס בנות שאשכרה ענו ל"היי" שלי. מחקתי את האפליקציה ושכנעתי את עצמי שיותר טוב לבד. מי צריך חום אנושי בכלל.
לא הייתי אופטימי מדי שהסיבוב הנוכחי יהיה שונה, אבל לא התכוונתי לוותר כל כך מהר. רציתי להיות סיפור גבורה. רציתי להיות כמו הגולשים האלה שמותקפים על ידי כריש, מאבדים יד או רגל, אבל בסוף חוזרים לים לתפוס גלים ומלמדים את כולנו שאסור לתת לעולם לנצח אותך. אז חזרתי לאפליקציות. כי אני גיבור. וכי משלמים לי.
התחלתי בקטן. הורדתי את Happn, אפליקציה לא כל כך מוכרת בארץ, שמשדכת בינך לבין נשים שחלפו על פניך. היא לא דיברה אליי. אם טינדר יוצר תחושה ממכרת של מכונת מזל, שגורמת לך לדפדף כדי לגלות מי הפרצוף הבא שתקבל, האפן לא מסתירה את הקלפים ומראה במסך אחד את כל הבנות שאתה עשוי לפגוש באפליקציה. הרגשתי כאילו גורמים לי להסתכל על תפריט במסעדה, ואפילו לא באמת הייתי רעב. טוב, עכשיו אני נשמע לעצמי כמו אייל גולן שמשווה נשים לאנטריקוט. עדיף שאעבור הלאה.
מבחינת הרעיון שמאחורי האפליקציה, הכי התלהבתי מבאמבל. רק הנשים יכולות לשלוח בה את ההודעה הראשונה, וזה מעולה. לא רק לנשים, שלא צריכות לסבול ממבול הודעות מצד גברים קריפים ונואשים, אלא גם לגברים כמוני, שמפחדים לשלוח הודעות ולצאת קריפים ונואשים. המינוס הוא שגם באמבל לא ממש תפסה בישראל. אחרי בערך 15 פרופילים קיבלתי הודעה שאין עוד משתמשות כרגע. מאץ' לא מצאתי שם.
להפתעתי, הממשק שהכי נהניתי ממנו היה של אוקיי קיופיד. תמיד הרגשתי שזה מקום מבוגר, עייף, לאנשים בודדים ונואשים באמת, כאלה שעברו חיים שלמים של אכזבות ומוכנים להתפשר. בפועל, הדבר האחרון שקיופיד מעודדת אותך לעשות זה להתפשר. אתה ממלא שאלון מדוקדק על כל מה שאתה מצפה למצוא בבת הזוג שלך – האם היא צריכה לעבוד בעבודה קבועה? להתעניין בפוליטיקה? האם מפריע לה שבן הזוג מפליץ לידה והאם היא מוכנה להפליץ לידו בחזרה? זה טרחני ובררני, אבל אני טרחן ובררן, אז סבבה. שעה אחרי שהורדתי את האפליקציה הופתעתי לגלות ש-12 נשים כבר סימנו את הפרופיל שלי, עוד לפני שהספקתי לכתוב משהו על עצמי או להעלות יותר מתמונה אחת. אוקיי, אולי קיופיד זה כן לאנשים נואשים. מה נשאר? האפליקציה ההיא שריסקה לי את האגו לפני שנה.
החלטתי לבוא לטינדר בגישה חיובית הפעם. ידעתי שאני לא התפוד הכי לוהט שם, ושלא יהיו לי מאצ'ים אם אתחיל לחפש פגמים בכל פרופיל שאני נתקל בו, אז שברתי לקיצוניות השנייה והחלקתי את כולן ימינה את כולן בלי להסתכל. החלקתי ימינה בחורות שמצטלמות בים (אני לא אוהב ים). החלקתי בחורות שמצולמות לא בפוקוס (למה אנשים לא יודעים לצלם סלפי ב-2017?). אמרתי כן אפילו לנשים שמצטלמות על רקע הגרפיטי של הכנפיים ביפו, או כאלה שהולכות עם שרשרת ועליה השם שלהן. אף פעם לא הבנתי את השרשראות האלה. איך תג שם, דבר שהיה שמור לאנשי שירות וכלבים, הפך לפריט אופנתי?
בהתחשב בתנאי הפתיחה האלה, ובעובדה שהמשפט שכתבתי על עצמי היה "תני לי הזדמנות לאכזב אותך", מה שקרה לא היה אמור להפתיע אותי. הדייט הראשון שיצאתי אליו מטינדר היה... מוזר. לפי האפליקציה, הדפים המשותפים ששנינו עשינו להם לייק היו של הצל ושל מירי רגב. בהתחלה קצת נרתעתי, אבל הרי עשיתי לייק לעמודים האלה כדי שיהיה לי על מה לצחוק, אז אולי זה גם המצב בצד השני. קבענו בסטריטס ושמחתי לגלות שהיא לא ימנית קיצונית, אפילו שגם להם מגיע למצוא אהבה. רק שמהר מאוד משהו אחר בשיחה התחיל להטריד אותי.
תגידו, זה נורמלי שבחורה בדייט ראשון לא תפסיק לדבר על אבא שלה, ועל כמה שהוא מושלם וחתיך וחזק? או שהיא תשלוף את הנייד כדי להראות לך תמונות שלו כהוכחה? או שארבעה נושאי שיחה שונים שניסיתי להעלות יגלשו למה שאבא שלה חושב על הנושאים האלה? בשלב מסוים כבר לא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר. מה תפקיד האבא בדייט הזה? הוא יצטרף אלינו? היא מנסה לשדך לי אותו? אני בתחרות איתו? אני אמור להראות לה תמונות של אבא שלי בחזרה? המוח שלי נהיה אובססיבי, בכל פעם שאמרתי משהו ניסיתי לנחש איך אבא שלה ישתחל פנימה. קיוויתי שבסוף הדייט הוא לפחות יצוץ מהשיחים וישלם את החשבון, אבל לא.
מתי ואיך הפכתי לצ'וצ'י
הדייט השני לא היה טוב בהרבה. קבענו להיפגש בנחמה וחצי, אבל באותו ערב לא הסתדר לי, והצעתי שנקבע לפעם אחרת. באותו לילה, סביב השעה 3, היא שאלה מה הכתובת שלי ואמרה שהיא באה. זרמתי, וכעבור חצי שעה פתחתי את הדלת. עמדה שם בחורה שלא נראתה כמו התמונה שלה. לא בקטע של זוויות צילום או טריקים של פוטושופ, בקטע של קאטפיש. התמונות באפליקציה היו של מישהי מגוגל, לא שלה. הבחורה שראיתי בתמונה נראתה כמו סוג של לאנה דל ריי לא מתאמצת, והבחורה שעמדה מולי נראתה כמו מרגול לבושה בבגדים של לאנה דל ריי.
היא נכנסה לדירה עם האופניים שלה, והדבר הראשון שאמרה היה "רק להבהיר, זה לא ביקור מיני". כיבדתי את זה, כי אני לא אפס, אבל היה לי חשד שזה ועוד איך היה אמור להיות ביקור מיני. התוכניות שלה כנראה השתנו ברגע שהיא ראתה אותי במציאות, כאילו לא עמדתי בציפיות הגבוהות שלה. "בטח האישה שלקחת לה את התמונות נופלת על בחורים יותר שווים", רציתי לענות, אבל התאפקתי.
היא התיישבה על הספה והציעה שנראה את העונה השנייה של "מטומטמת". לא ראיתי את הראשונה ולא הייתי כזה בקטע, אבל רציתי להיות מארח טוב. באמצע הפרק התחלתי לנקר, השעה הייתה כבר 4 בבוקר. לא היה לי נעים לבקש ממנה לעזוב, אז אמרתי שאני הולך לישון והיא יכולה לסיים את הפרק. היא סיימה אותו והמשיכה לראות עוד שלושה. בפול ווליום. כל הזמן הזה שכבתי במיטה וחשבתי לעצמי שכרגע יש בבית שלי אדם זר ומוזר, ושמעולם לא היה סיכוי גבוה כל כך שיגנבו לי כליה באמצע הלילה.
בשלב מסוים נרדמתי, התעוררתי ב-7 בבוקר, וראיתי שהיא ישנה לידי במיטה. התרחקתי ממנה ככל האפשר ורק חיכיתי שהיא תתעורר, תקבל מודעות חברתית ותלך הביתה. איזו מין אישה עושה כל הלילה בינג' בבית של אדם שהרגע פגשה ואז נכנסת למיטה שלו? כנראה אותה אישה שב-10 בבוקר קמה סוף סוף, ובעודי משחק אותה ישן כדי לא להתמודד עם המצב המביך הזה, לוחשת לי באוזן "ביי צ'וצ'י. היה כיף. טנקס".
איך ומתי הפכתי להיות צ'וצ'י? אני לא הסכמתי להיות צ'וצ'י. אני בהחלט לא צ'וצ'י. אני גם חושב שהיא אכלה לי מהאוכל שהיה במקרר. הייתי צריך דייט שיפצה את החוויה הזאת, ולמרבה ההפתעה הוא הגיע. אין לי יותר מדי מה לספר עליו בלי לצאת הדוש הזה שרץ לספר לכולם על ההישגים המיניים שלו. תיאלצו להישאר במתח ולא לדעת אם בעקבות המפגש הקסום הזה חטפתי חיידק סטרפטוקוקוס ששיתק אותי לשבועיים, שבהם לא יכולתי לצאת לשום מקום. ככה ניסוי הדייטינג הקטן הזה הסתיים.
טוב, לא לגמרי ככה. בכל זאת מצאתי מישהי שגרמה לי להרגיש חיבור מסוג שלא חוויתי עד היום, ואפילו לא דיברנו או נפגשנו. היה לנו מאץ' בטינדר, ולא היה לי כוח לחשוב על משהו להגיד, אז התעצלתי ושלחתי גיף מהסרט "החדר" שאני אוהב (טומי ויסאו אומר "או היי מארק"). היא מיד שלחה בחזרה גיף של פרנק קוסטנזה אומר "You want a piece of me?", ומשם המשכנו לנהל שיחה שלמה רק בגיפים.
אני לא יכול להסביר כמה מדהים זה היה. כל משפט לא רק מקדם את השיחה, אלא גם מלמד אותך מה העולם התרבותי של האדם השני, והכל קליל וכיפי ולא מתאמץ. הרגשתי כמו מילניאל מסריח ואהבתי את זה. גיף של מארני מבנות אומרת I want to help raise your baby, גיף של אריק אנדרה מעלה עשן מהמכנסיים, גיף של המשרד, גיף של צבי הנינג'ה, גיף של הילארי קלינטון... שיחה שלמה שהיא כמו סמול טוק, שזה משהו שאני שונא, אבל מראה כמה יש לנו במשותף בלי לדבר על זה בכלל. רק חבל שכשהגיע המאני טיים, והיא הציעה להפגש בעזרת גיף של קיפוד עם פפיון, לא היה לי אף גיף שיכול להעביר את הכתובת שלי. לא רציתי להרוס את כל מה שבנינו ולשבור את רצף הגיפים עם טקסט מכוער, אז שם זה נגמר. אני לא יודע איך היא הרגישה עם זה, אבל היי, אהבה באה והולכת, גיפים זה לכל החיים.
עמית גילתה שלצאת עם תיירים זה פחות מביך. אבל עדיין מביך
לפני כמה חודשים ייסדתי את אתגר המקלחות הקרות. בכל בוקר אני מכריחה את עצמי להתקלח במים קפואים, כי קראתי במגזין "או" של אופרה ווינפרי שזה בונה כוח רצון. ואני צריכה כוח רצון למקרה שיתעורר בי החשק הטיפשי לשלוח הודעה לבחור. לא יכול לצאת שום דבר טוב מלשלוח הודעה לבחור.
אם אתם בזוגיות, הרשו לי להרגיע אתכם. המצב בחוץ גרוע ורק הולך ומידרדר. הפוליטיקה בין המינים סבוכה ומרירה יותר ממה שקורה בבית הלבן: נשים וגברים מתעללים זה בזו וזו בזה בפרקטיקות חדשות וישנות, חסרות חיים וסטייל. ממקומי בבית אני שומעת סיפורי זוועה מחברות: חלקן עברו גוסטינג (כשמישהו הופך לרוח ונעלם), ועכשיו יש גם את ה-Breadcrumbing – כשמישהו שהיית איתו משליך אלייך פירוריי לייקים ותשומת לב, כדי שלעולם לא תצליחי להמשיך הלאה בחייך.
ואם כולם סובלים, אין ספק שנשים סובלות יותר. קראתי פעם שלהיות אישה במערכת יחסים זה כמו לשחק טניס נגד כיוון הרוח. איכשהו המציאות תמיד מסדרת לנו עמדת נחיתות, ובתל אביב הנחיתות הזאת מוזרה מאוד. תל אביביות, תגידו מה שתגידו עליהן, לא מחכות שיתחילו איתן. הן מתחילות, הן מפלרטטות, הן ישירות – והתוצאה היא גברים מפונקים וחסרי פרופורציה. לפעמים אני יוצאת לבר ורואה חמש בחורות שוות מחכות לאותו הבחור הפירורי שיבחר עם מי מהן הוא רוצה ללכת הביתה. זה כאילו בתל אביב, באוכל ועם גברים, אני תמיד עומדת בתור למשהו שמלכתחילה אני מתפשרת עליו. איכשהו במשחק הטניס המשונה הזה בסוף אני מקבלת את המחבט של עצמי לפרצוף. אז שמתי את חיי הרומנטיים בהקפאה. עד עכשיו.
האפליקציה הראשונה שאני מורידה היא אוקיי קיופיד. הזמנתי ידיד הביתה כדי שיעזור לי לענות על אלפי הטפסים שדמיינתי שיש שם, כי לקיופיד יש מוניטין של האפליקציה הרצינית, זאת שהולכים אליה כשרוצים למצוא מערכת יחסים אולד סקול עם תחביבים ותוכניות חומש. יש לי חברה בהיריון עם תאומים מקיופיד. להפתעתי ולהפתעת הידיד האתר הוותיק שינה פניו, היום קל בהרבה להתחבר אליו, ואינספור השאלונים שמופיעים בו הפכו מחובה לרשות. אני שוקלת בכל זאת לענות עליהם, ואז נזכרת שאני פונה לבחורים ואין מצב שאכפת להם, לדוגמה, "על מה את חושבת יותר מדי". אני מעלה תמונה שלי ומתכוונת להוסיף עוד, אבל מהר מאוד מתחילות להציף אותי הודעות ואני מבינה שתמונת פנים בשחור-לבן זה מספיק. חברות אומרות שקיופיד עושה להן טוב לאגו. אני, כמו בדרך כלל עם בנים, מרגישה שהעניין שלהם בי מאוד לא אישי.
הרבה מההודעות שאני מקבלת מכילות את המשפט "רוצה למצוא בחורה להוציא אותה מכאן". זה הווייב הכיפי המפורסם של קיופיד, אנשים כאן רוצים להתמסד. אני נכנסת לכמה מהפרופילים ששלחו אותן, ומגלה את הקומדיה הרגילה של אתרי היכרויות. בחור אחד מונה בתחביבים שלו "דג סלומון", הרבה מצטטים שירים של אביב גפן או פרל ג'אם. הרבה כותבים שהם "ציניים" ומחפשים "בחורה שתבין את הציניות שלי". אני משערת שציניות נשמעת פחות פגיעה ויומרנית מ"חוש הומור". זה משהו שאפשר להחליט שיש לך בלי להיות תלוי בדעתה של אף אחת.
אחרי כמה שעות פונה אליי בחור נחמד עם פרופיל תמציתי וחינני. כמו הרבה בחורים בקיופיד הוא מדגיש את הגובה שלו (1.95), הפרט המשעמם ביותר שאפשר לדעת על אדם אחר, אבל אני זורמת. אנחנו מדברים קצת וקובעים להיפגש בבר לא אופנתי באזור אלנבי. סגרו שם איזה רחוב ושמו כיסאות על הכביש שהפך לדרך עפר, ויש תאורה אדומה-צהובה ואווירת אפוקליפסה שמחמיאה לדייטים. אני מקדימה בעשר דקות כדי להיות בשליטה, והוא מגיע ומתיישב בביישנות. הוא באמת חמוד, ואני קולטת שלא בא לו שאהיה רעה אליו, שזה כבר סימן טוב. אני לא אוהבת בחורים שחושבים שלפלרטט פירושו להעליב. אני מרגישה שאני יכולה לדבר איתו בכנות, לא להגיש את הגרסה הייצוגית של עצמי שמיועדת לאורחים, כי הוא נטול גיים כמעט לחלוטין. מצד שני, הגיים שהכי עובד עליי זה בחורים שמעמידים פנים שאין להם גיים. אנחנו מזמינים בירה.
"אז היית בהרבה דייטים?" הוא שואל אותי.
"לא ממש", אני עונה.
"וואלה".
"מלא בחורים ממש מדגישים את הגובה שלהם בקיופיד".
"כן", הוא מתנצל, "בנות מבקשות את זה".
"אחד הדברים שהכי מתסכלים אותי זה הקיבעון של נשים עם גובה", אני אומרת, "כאילו הן חייבות תזכורת שהן בנות קטנות".
"לי זה לא מפריע", הוא צוחק, "אם אני נתקע בדלתות, אז שלגברים יותר נמוכים יהיה קשה בקיופיד".
זאת שיחה תמימה אבל נעימה. אנחנו מדברים על הילדות שלנו, על העיר ועל המעבר מהמושב. על ריק ומורטי. הוא מספר לי שהוא קורא עכשיו ספר שמסביר איך לעשות מניפולציות על אנשים. אני מתחילה לחשוד. אף אחד מאתנו לא ממש מפלרטט. אחרי שעה אנחנו מזמינים חשבון ומתחלקים חצי-חצי. הוא מתחיל ללוות אותי הביתה ומחמיא לי שאני לא משעממת. "יצאתי לכמה דייטים ובאמת, לא האמנתי כמה בני אדם יכולים להיות משעממים", הוא אמר. "אני ידעתי שלא יהיה משעמם, כי קראתי בפרופיל שלך והבנתי שאתה בן אדם אמיתי". "אני בן אדם אמיתי!", הוא מתלהב ומנופף באגרוף באוויר. אני חושבת שזה חשוב להגיד לבחורים שהם בני אדם אמיתיים. לעתים קרובות החברה מעבירה להם את המסר שהם חיות או רובוטים.
בבית אני חושבת למה לא בא לי לראות אותו יותר שוב. אין מה לעשות, דייט היא לא סיטואציה שגורמת לך לחבב בן אדם. שלא לדבר על האימה הטהורה מהאפשרות שבאמת אחבב אותו ואז אשכב איתו. אם לחזור לדימוי האהוב עליי, להיות בחורה אחרי סקס זה כמו לשחק טניס מול הוריקן. לא משנה כמה את מגניבה ורגועה, את מתמלאת פחד – הוא יסמס? הוא לא יסמס? ואז לפעמים הוא לוקח את הזמן, ואת מתחילה לשחק במשחק המפורסם "מעופף או מנוול". פעם בחור שמצא חן בעיניי עשה לי גוסטינג, וכשדיברתי על זה עם ידיד (יש לי הרבה ידידים) הוא אמר "אין מה לעשות, גברים הם זבל". היה לו ניצוץ חשוד בעיניים. תמיד מסקרן אותי שגברים נהנים לומר שגברים הם זבל, במין גאוות יחידה משונה. כמו לשחק כדורגל או לצפות בפמליה, גם זה טקס שעוזר לבנות חוויה גברית משותפת ולחזק את האגו השברירי. בנות צריכות לצאת עם גבוהים כדי להיזכר שהן בנות, בנים צריכים להתנהג מגעיל כדי להיזכר שהם בנים.
ואז הוא אמר "אני יכול לדבר שעות על פוליטיקה"
בניסיון להרגיש יותר בנוח ולחמוק מגברים שמשווים את עצמם לאשפה, אני מורידה את באמבל. זו אפליקציה פמיניסטית, שהסיסמה שלה היא "נשים תמיד עושות את הצעד הראשון". אם יש לך מאץ' עם בחור, רק את יכולה לפנות אליו – ולא להפך. זה נשמע לי כמו רעיון טוב, עוד דרך לאזן את יחסי הכוחות וגם לעודד נשים פחות אסרטיביות להתחיל עם גברים (אם את לא מדברת עם מישהו בתוך 24 שעות, המאץ' מתבטל). על מסך הורדת האפליקציה יש תמונה של בחורה שנראה כמו זאק אפרון ובחורה שנראית כמו סבון. הם נראים מתאימים.
העניין הוא שהבחורים בבאמבל לא ממש מקבלים את הכללים. חלקם לא מחכים להודעה ממני, מוצאים אותי ברשת, פונים אליי ואפילו לא מתנצלים על זה. אני עוזבת את האפליקציה מהר, גם בגלל הבחירה לעצב אותה בסגנון כוורת דבורים, מה שגורם לי לחשוב על מלכודת דבש. אפליקציית Happn, שבה הגברים שמוצעים לך הם כאלה שכביכול חלפת על פניהם ברחוב, מקריפה אותי אפילו יותר. מספיק שגברים בפייסבוק שלי חושבים שאני זמינה להם, אני לא צריכה שזה יהיה הלך הרוח גם בקינג ג'ורג'.
נשארתי עם טינדר, אפליקציה שכבר ניסיתי פעם. מחקתי אותה אחרי שגיגלתי את שמו של הבחור הראשון שהיה לי מאץ' איתו וגיליתי שהוא היה מעורב בפלילים. לבחור גבר באפליקציה הזאת זה קצת כמו לבחור אבטיח, אין לי מושג איך אני אמורה לדעת אם הוא לא רקוב. כולם נראים דומים. אני מנסה לסנן בכל זאת: יש תמונות שקל להעיף, יש שמות שאני אוהבת, שמות שבאים לי ברע (נתי) ובחור ששם בתמונת הפרופיל שלו צלחת פטרי (האמת שהערכתי את הכנות). הבחורים שאני מחליקה ימינה נראים כמו בחורים שאני כבר מכירה, רק קצת יותר יפים. זה לא שהם מאוד מושכים בעיניי, אבל אני מבינה שמכלול האיברים שלהם יוצר קלסתר נאה בצורה קונבנציונלית. במציאות אין סיכוי שגברים כאלה ידליקו אותי, אבל מוזר לבחור בחור מכוער על סמך תמונה.
החברות שלי אמרו לי שהן בטינדר כדי לצאת עם תיירים, ואני זוכה במאץ' עם פטריק, בחור גרמני חתיך שלומד בבוסטון ועוד שנייה חוזר לשם ("ביוטיפול בוסטון", הוא מדגיש). הוא שולח לי מיד הודעה: "What made you happy this week?". אני לא אוהבת שאלונים וכמעט כותבת "הליכה על שפת הים" רק כדי להצחיק את עצמי, אבל בסוף עונה "קנדריק לאמאר". הוא מחזיר לי אלף הודעות על זה שהוא עדיין לא הספיק לשמוע את החדש של קנדריק ושהוא ממש מתנצל. אני מנסה להבין אם הוא אקסטרה מנומס או שיש לו בעיה חברתית. אני מחליטה שכנראה שניהם, ומשום מה זה מדבר אלי. אנחנו קובעים בבר אופנתי, גם כי פחות מביך לצאת לדייט עם תייר וגם כי נורא חשוב לי להראות למבקרים שתל אביב מגניבה. כשאנחנו נפגשים אני מגלה שפטריק ממש בקטע של פוליטיקה. הוא אומר לי "אני יכול לדבר על פוליטיקה כל הערב" ואני עונה "אוי לא".
אני מסיטה מהר את השיחה מהסכסוך-הישראלי פלסטיני אל הבעיות של תל אביב. אני מסבירה לו שפעם היא הייתה אפילו יותר כיפית, אבל הרבה עזבו לברלין. הוא במקור משטוטגרט וגם שם הם סובלים מבעיה דומה. אני נהנית מהאינטראקציה, אבל חושדת שזה בעיקר כי אני אוהבת לשמוע את עצמי מדברת אנגלית. זה לא ערב מדהים בעיר, יותר מדי אנשים יושבים בבר עם פרצוף מדוכא, ועכשיו אני זו שחשה צורך להתנצל. אני שואלת אותו אם הוא רוצה ללכת לעוד בר, והוא שואל אם הבית שלי קרוב, אולי נקנה בקבוק יין ונדבר שם קצת על עצמנו, אני אומרת שאני מזועזעת שהוא לא רוצה לראות עוד מתל אביב לפני שהוא עולה על המטוס.
וזה היתרון האמיתי של דייט עם תייר: קל להעמיד פנים שזאת לא סיטואציה מביכה אלא סיור לימודי. דייטים זה הרי סיטואציה לא הגיונית. לקבוע פגישה עם בחור, להזמין מלא בירה ולקוות שתתאהבו זה כמו לנסות לתאם נס. להעמיד פנים שזה מפגש בין תרבויות, ולא מפגש בין גבר לאישה, הופך הכל להרבה יותר פשוט – ואם קורה משהו, את לא צריכה להתמודד עם ההשלכות. אם במקרה יש סטוץ, לא תראי אותו אחר כך לנצח. זה כיף, אבל אהבה לא תצא לי מזה, כך שעד שיהיה לי אומץ להתמודד באמת עם כל השיט ששם בחוץ נראה לי שאני חוזרת למקלחות הקרות.
"דייט ראשון" ישודר בערוץ 2 החל מיום ראשון ב-21:00
