נעים מאוד, שמי אופיר. אני בן 35 מתגורר בקרית אתא. בגיל שנתיים וחצי אובחנתי כסובל ממחלה בשם שארקו-מארי-טות' (CMT), מחלה גנטית הקשורה למערכת העצבים ההיקפית. עד גיל 17 כבר עברתי שורה של ניתוחים בעמוד השדרה ובכפות הרגליים והייתי נתון במעקבים רפואיים אינטנסיביים. במקרה שלי פגעה המחלה בעיקר בגפיים התחתונות, והיא מתבטאת בחוסר שיווי משקל ויציבות בהליכה ובעמידה בעקבות רפיון שרירים באזורים אלו.
לאורך חיי לא נתתי למוגבלות להפריע לי והשגתי את היעדים שהצבתי לעצמי שלרובכם נשמעים מאוד טריוויאליים – סיימתי תיכון בהצטיינות, הוצאתי רישיון נהיגה, התנדבתי לשירות צבאי כאחראי מחשוב בסיירת "אגוז", תואר ראשון בכלכלה ובמנהל עסקים, אני מתגורר לבדי, מנהל משק בית ועובד במשרה בכירה בחברת כי"ל.
אך יעד אחד נותר רחוק ובלתי מושג עבורי עד גיל 33 – זוגיות.
ניסיתי הכל. בהתחלה זה היה לבד, כמו כל גבר, אך ללא הצלחה. בשלב השני חשפתי בפני המשפחה והחברים הקרובים את כישלונותיי וניסיתי להיעזר בהם להכיר בת זוג. גם זה לא צלח. בהמשך הדרך פניתי לאתרי היכרויות ויצאתי למקומות בילוי – אך גם משם לא הגיעה הישועה.
וכך, בגיל 33, מצאתי את עצמי מבלי להתנסות ולו פעם אחת ביציאה לדייט – לא כל שכן בחוויה זוגית משמעותית יותר. באופן טבעי, הדימוי העצמי שלי היה נמוך, הביטחון העצמי היה ברצפה, הסתגרתי בבית ובעיקר הרגשתי כל העת שהמוגבלות בחיי גורמת לנשים לדחות אותי על הסף. בדייט אחד מישהי אמרה לי "תראה, אתה מאד נחמד, אבל זה לא מתאים לי". זה היה ספקטרום התשובות שקיבלתי לרוב. ברגע שסיפרתי על המוגבלות – כל הבנות שניהלתי איתן קשר כלשהו, היו פשוט נעלמות.
כבר בגיל מאוד צעיר הבנתי והפנמתי שהאפשרות של "ויתור" בחיים האלה לא קיימת עבורי. זו תובנה שעזרה לי מאוד והיא מתבטאת בכל תחומי החיים. גם במישור הזוגיות לא התכוונתי להישבר ולוותר, והיה לי ברור שאני את החלום שלי על בית, משפחה וילדים אגשים למרות הכול. הרי נלחמתי כל כך הרבה שנים, אז עכשיו לוותר?
הבעיה הייתה שהייתי אובד עצות. הרגשתי שכבר ניסיתי הכל ולא ידעתי איך לשבור את המחסום. חיפשתי נשק שובר שוויון.
ואז, בגיל 33, בעצתו של חבר קרוב, עלה רעיון לפרסם פוסט בפייסבוק ולתאר בו את חוויותיי כאדם עם מוגבלות המחפש זוגיות. בהתחלה חששתי מאוד לעשות את הצעד הזה. בניגוד לניסיונות הקודמים שלי, פה היה מדובר בחשיפה עצמית קולוסאלית בנושא רגיש מאוד שקשה ממילא להיחשף בו, ובמיוחד במקרה "חסר ניסיון" כמו שלי. אם לומר את האמת, רק המחשבה על זה החרידה אותי.
לאחר התלבטויות רבות אזרתי אומץ והחלטתי שאני הולך על זה. פרסמתי פוסט אישי ומפורט שבו תיארתי מי אני, מה עשיתי עד כה בחיי ואת כמיהתי האמיתית לזוגיות. בין הדברים שנכתבו היו האמירות הברורות – "לא רוצה להיות יותר לבד", "רוצה מישהי לבנות איתה עתיד", "לא רוצה לבלות ולטייל לבד" וכו'. ואז קרה הלא ייאמן. הפוסט זכה ללמעלה מ-3,000 לייקים, 2,600 שיתופים ו-200 תגובות – ומאז חיי השתנו ללא היכר.
הפניות מנשים החלו לזרום כמעט באופן מיידי. בתוך ימים ספורים קיבלתי עשרות הודעות מכל הארץ, כולל מנשים ללא מוגבלות, אשר הביעו בי עניין והציעו להיפגש. שבוע לאחר הפרסום כבר חוויתי את ה"סטוץ" הראשון שלי ושבועיים לאחר מכן הכרתי את בת הזוג הראשונה שלי. במהלך שלוש השנים מאז כתיבת הפוסט יצאתי לעשרות דייטים עם נשים מכל הארץ והספקתי לנהל שלוש מערכות יחסים ארוכות. הביטחון העצמי שלי נסק והדימוי העצמי שלי עבר מתיחת פנים.
באחרונה אף סגרתי מעגל. הוזמנתי להרצות על חיי ועל התמודדותי עם המוגבלות, ומשם החל להתגלגל כדור שלג, ונוצר ביקוש רב להרצאות נוספות. הופתעתי מההתעניינות הרבה בנושא זוגיות בעולמם של אנשים עם מוגבלות ומהשאלות הרבות שנשאלתי.
במחקר שנערך לאחרונה על ידי קרנות משפחות רודרמן ותד אריסון, בדקו את נכונותם של ישראלים לנהל מערכת יחסים זוגית עם אדם עם מוגבלות. לפי המחקר, חלה השנה עלייה משמעותית במספר הישראלים שהשיבו כי יהיו מוכנים להיות בני או בנות זוג של אנשים עם מוגבלות. 68 אחוז מהנשאלים השיבו כי יסכימו, לעומת 50 אחוז בשנה שעברה. עוד משמח לשמוע שבשנה שעברה 7 אחוז העידו שלא יהיו מוכנים להיות חברים של אדם עם מוגבלות, והשנה מספרם עמד על 1.9 אחוז. כולי תקווה שהנתונים המעודדים השנה מבשרים על שינוי חיובי ביחס כלפינו – שינוי שלא ייעצר רק בתחום הזוגיות, אלא יתרחב גם לעולמות נוספים.
הרעיון הוא פשוט – תילחמו. אם אתם רוצים משהו, עשו הכל כדי להשיג אותו. מוגבלות פיזית לא חייבת להיות מגבלה. המצב הפיסי הוא הנתון, אך מה שעושים עם הנתון הזה זו כבר בחירה שלנו, שתלויה אך ורק בנו. התייחסות למצב הפיסי כמגבלה היא לא מחויבת המציאות.
לעמוד הפייסבוק של אופיר דהן - מהדורה מוגבל/ת