באחד מלילות הקיץ החמימים של פלורנטין הלכתי לפגוש בפעם הראשונה את נדב. קבענו בבית קפה שכונתי אחרי שיחה קצרה שבה הוא נשמע בדיוק כמו שדנה, החברה שסידרה ביננו, תיארה: אינטליגנטי, נעים, מעניין ומורכב במידה המספקת. מורכבות מספקת, לכל מי שמגרד בשלב זה בראשו, היא בעצם התכונה שמבטיחה כי הבחור לא יבהה בחלל במבט אבוד כשאת מדברת. מנגד גם לא תסיימי את הערב במבט עגמומי של עובדת סוציאלית בשל חוסר היכולת שלו להכיל את מצוקות חייו. בקיצור, קניתי.
הוא הזמין סלט עדשים. דיברנו על לימודי פסיכולוגיה ששנינו לקחנו באוניברסיטה, על הודו, על המלצרית ועל שלל נושאים שנועדו לסייע לי להבין אם אני יכולה לסבול את הטון של הקול שלו ואת האופן בו הוא נע בכיסא. נדב סיפר שהוא נולד בראשון לציון אבל בגיל צעיר הוא עבר עם משפחתו לתל אביב. הוא שמאלני, טבעוני, מתנייד באופניים ומת לעבור ליפו. זה היה כאילו הוא שינן את כל החוברת שנקראת "הדעות, הסדרות וההתנהגות המנוכרת-אך-מודעת-לעצמה שאתם חייבים לאמץ". מעניין מי כתב את החוברת הזאת, בטח ניסן שור.
בסוף הערב הוא ליווה אותי לתחנת האוטובוס שלי, סיפר על איזו צרפתייה שיצא איתה לא מזמן ושאל אם יצאתי פעם עם אירופאי. מתוך הייאוש שנוצר בי עקב בהייה חסרת תוחלת בלוח התחנה שסימן שהקו שלי מגיע עוד חצי שעה, עניתי בלי הרבה מחשבה - "האמת, עד עכשיו יצאתי רק עם ישראלים".
בבת אחת נקטע ניסיוני הנחוש להורות ללוח בתחנה להתחלף מ-27 דקות ל-2 דקות באמצעות כוח המחשבה בלבד. "מה זאת אומרת?", הוא הביט בי בזעם. "את רוצה להגיד לי שאת יוצאת רק עם יהודים? טוב שאנחנו פותחים את זה עכשיו!". בבת אחת הפכתי בעיניו לסמל הגזענות והחושך, הוטחו בפני האשמות על חוסר סבלנות, חוסר קבלת השונה ומה לא. אחרי התנצלויות והצטדקויות שמתאימות יותר לחרטה קורעת לב על דריסה של הכלב שלנו מאשר לדייט ראשון, הוא התרצה והרוחות נרגעו. קו 171 מעולם לא היה רחוק יותר. "האמת שאני מבין אותך", הוא התוודה; "אני למשל, לא מסוגל לצאת עם בנות מהפריפרייה". צליל של צלחת מתנפצת נשמע בראשי.
"זה לא משהו נגדן, הן באמת נשים חמימות ופשוטות ואני אפילו מקנא בהם על זה" הוא המשיך; "אבל אני פשוט לא יכול לצאת עם מישהי שלא ראתה את הסרטים שראיתי ולא מכירה את הספרים שקראתי".
"אתה יודע שאני מהקריות, נכון?", שאלתי משועשעת.
"הקריות זה לא פריפריה, זה ליד חיפה", הוא קבע בפסקנות. "זאת פריפריה סוציו-אקונומית, נשמה!"
171 הואיל בטובו לגאול אותי מייסורי ולהופיע בתחנה. שנינו נשמנו לרווחה ואני זינקתי לאוטובוס כמו שבויית מלחמה ששוחררה לחופשי. הדייט הזה היה מבחן ליברליות שנאלצתי לעמוד בו מבלי שביקשתי לעשות זאת, רק שהבוחן התגלה כערום. ולא סתם ערום, גם ערום וגם לא קרא את רועי חסן.
הפגישה עם נדב גרמה לי לתהות על טיבם של קשרים. למה בעצם, אם נשים את כל סוגיית האליטיזם בצד, היה לנדב כל כך חשוב לפגוש את בבואת המראה שלו עצמו? הוא לא היחיד, כמובן. כולנו מחפשים את הקרוב לליבנו וכהגדרתו של נדב את מי שצפה באותם הסרטים כמונו ואכל את אותם הסרטים שלנו.
עם כל הדרישות והציפיות האלו, ייתכן שאנחנו גם מאבדים את האפשרות לצאת מעצמנו לקראת מישהו אחר. מכל הפרשה הזו הבנתי שקשר הוא הזדמנות לאתגר את מה שחשבנו שמיטיב עמנו ולבחון שוב את מה שביקשנו מהחיים. אולי דווקא השונה, הזר, האחר, דווקא הוא יצבע את העולם שלנו בצבעים חדשים ויביא אותנו למקומות שלא דמיינו את עצמנו בהם.
יום לאחר הדייט קיבלתי מנדב את ההודעה הבאה: "את בחורה מקסימה, אך כפי שראית אנחנו ככל הנראה שונים מאוד". לפחות טביעת עין יש לו.