"וואי אמא אפשר פעם אחת בלי דרמות, אני לא נכנס ללבנון, לא עושה טיול לעין גדי ולא צריך להציע לי לקחת ליטר וחצי מים. כולה חצי שעה נסיעה לאשדוד"
"לאשדוד??"
"כן. אבל למה דרמות? אי אפשר פשוט לאחל לי ליהנות וזהו?"
"מי דרמות, אני דרמטית?"
היא הולכת לחדר לראות טלוויזיה ואני מתיישב על המיטה לעשות מדיטציה של 5 דקות. טקס קבוע של התכווננות, תפילה קטנה. "אם זה לא זה בורא עולם", אני אומר לעצמי, "אז תעשה שיסתיים יפה בלי מריבות ובלי פגישות מיותרות. אבל, בורא עולם, אם זה זה, תן לזה לקרות".
"אני יוצא", אמרתי לה כשנכנסתי לחדרה להגיד ביי.
"תהנה", היא מסתובבת אליי ומחייכת.
חייב את ברכת האמא אחרי הכל.
>> mako דייטינג יתנו לכם כמה ברכות שתרצו בפייסבוק
אני בדרך לאשדוד. ראיתי תמונות שלה בפייסבוק. נראית דתייה בסטייל. החזקתי ממנה מינימום דוגמנית ואחת כזו שמתלבשת יפה עם שמלות מגניבות, אוריינטליות. יש לי הרגשה עליה, היא תמשוך אותי. אנחנו מסתמסים תוך כדי נסיעה והיא מעדכנת שניפגש במקום אחר ממה שקבענו. לא הבנתי כלום. היא רוצה שנעשה הליכה באיזה פארק. האמת, בתוכי הייתי מרוצה. מי צריך את כל הרשמיות המלאכותית הזו בבית קפה. אולי סוף סוף מישהי בראש שלי. ניפגש במרכז המסחרי ומשם נלך ביחד.
הגעתי, חניתי, וראיתי אותה מחכה לי בפינה, לבושה בחצאית וחולצה לבנה עם הדפסים מגניבים. היו לה נעליים כסופות ושיער צבוע בקצוות. היא יפה. איזה מזל שהתמונות לא משקרות. צעדתי לכיוונה."יפה לך להפיק את הדייט שלנו, אהבתי". סוג של מחמאה. יצאנו יחד לעבר הפארק ומהר מאוד הבנתי שהיא מובילה שני צעדים עליי, כמו איזו מ"כית בנים. אני בכוונה מאט. עכשיו אני זה שקובע את הקצב. מה יש למהר?
"פשש יאללה איזה לוק!" החמאתי בגאון. "אני בעד לבוא לדייט ראשון עם משהו לא רשמי, סתם לזרוק עלייך משהו ולצאת". "לזרוק עלייך משהו, אבל בסטייל", עניתי עם מבט של ברור-לשנינו-שהקז'ואל-הזה-מוקפד.
בעודנו צועדים, שמתי לב שכשאני מראה עניין להתקרב אליה, אם בהליכה, במבט או בפנייה, האינסטינקט שלה הוא להתרחק. לעומת זאת, אם אני מראה קור רוח, חוסר השתוקקות אליה ושמירה על מסלול ההליכה שלי, היא מרגישה נינוחה ומתקרבת אלי בעצמה. זה משהו שאני חווה עם לא מעט בחורות, לא משנה אם הן דתיות או לא.
"בנאדם, תתאפס על עצמך", בקע מתוכי קול. "לך בגב זקוף, תבחר נתיב משלך. אתה לא צריך ללכת אחריה. ותפסיק לבהות בה כבר!". אבל... אבל העיניים הגדולות היפות האלה, עיניים טובות של ילדה שמשדרות קופצנות וטוב לב. אני לא עומד בזה. לאחר חציית שני כבישים מהירים, הגענו לפארק הנכסף, שניצב מולנו במלוא הדרו וכלל שלושה ספסלים, גוש בטון מפוסל וכיכר קטנה של דשא. כל כך רומנטי.
פתאום הגיעה בריזה טובה מהים. אני נאנח. אין לי בעיה עם שקט. לה יש. "אויר טוב, הא?" אני אומר. "כן", היא עונה ומחייכת אליי. "כיף שהרוח מלטפת אותך" אני משתף בתחושה פלוס פלירטוט קל, מנסה לדוג רגע של אינטימיות. "תקשיבי, אחרי הכל, את בסדר", אני אומר ונשען לאחור. "אחרי הכל?" היא שואלת בפליאה. "כן, אם מעיפים מהשיחה את כל הפעמים שאמרת לי 'תתמודד', 'זאת בעיה שלך' ו'מה אכפת לי' - את אחלה", אמרתי והמשכתי לחייך. "וואי וואי, זה היה בצחוק! איזה רגיש אתה". סעמק. עלתה לי על הרגישות.
"יודעת מה, כן. רגיש זה אני, ואת לא תשני אותי, כאילו את יכולה, אבל לא ממש תצליחי" הצהרתי בביטחון מלאכותי, עניתי לה בדיוק באותה הצורה שהיא ענתה לי, רציתי לראות אם משהו בתדר שלה ישתנה. "איזה רע אתה!", היא ענתה בהתרסה. וואלה, לא יודע אם היא אהבה את התשובה, אבל היה נדמה לי שהיא תפסה ממני באותו הרגע. המשכנו לדבר והרגשתי איך השיחה מתקדמת ומתפתחת. הלהבתי אותה, היא התעניינה במה שאמרתי ורכנה לכיווני. אבל עדיין, שתי אמות.
ניסיתי לראות מעבר לחומת ההגנה שלה. "מה החלום שלך?", שאלתי. היא ניסתה להתחמק אבל התעקשתי. בסוף, משהו נפתח. "אני רוצה ללמוד צילום וגם ללמוד איך לעצב רהיטים ישנים ולהחיות אותם מחדש. סגנון וינטג'י כזה, אתה מכיר? וחוץ מזה אני לומדת ספרדית ובא לי ללמוד גם ערבית, והכי אני רוצה לטוס ולטייל בעולם", אמרה ובקושי עצרה לקחת אוויר.
לא היה לה מה לומר. הבטתי בה. אל תוך עיניה הגדולות. נהניתי מהן ומהרגע הזה. היא נראתה לי כמו גוזל קטן ויפה שמחייך ונהיה נבוך. היא התפתלה. לא יכול לשקר לכם, נהניתי. "אתה בדרך כלל לא נבוך, הא?", שאלה. "כן", עניתי, "רק לעיתים רחוקות. רק ברגעים מסוימים כש..."
יללות רמות קטעו את הרגע, כמו מגחכות ואומרות לי "אתה באמת חושב שתצליח להפשיר את מלכת הקרח?". "אלו התנים", אמרה בביטחון. קול היללות המצחקות בקעו כל פעם ממקום אחר מהדיונות סביבנו. הבנו שהגיע הזמן לחזור. הגענו לחנייה, גם הרכב שלה היה שם. "טוב, אז... שיהיה לך לילה טוב", אמרתי. רציתי להישאר שם עוד, להסתכל עליה, לדבר איתה. הרגשתי שאני מושך את הרגע. רגע שהוא לא שלי. "לילה טוב", ענתה, פתחה את הדלת ונכנסה לאוטו שלה.
"מה הבעיה שלך לשאול אם תהיה המשכיות?" הקול בקע שוב. בגלל שאני יוצא לא מעט, אמא שלי עושה לי מידי פעם "סדנת זוגיות ביתית" ומייעצת לי תוך כדי שיחה. "ניר, אתה יכול פשוט לשאול את הבחורה בסוף הדייט אם היא רוצה", אמרה לי באחת הסדנאות. זה באמת כל כך הגיוני. אבל למה אני מפחד עכשיו?
היא סגרה את הדלת ונסעה. לא עברה חצי דקה והרמתי אליה טלפון. "שכחתי לשאול אם את רוצה להמשיך להיפגש?". "אמממ רגע, בוא נעכל את הדברים, נעבד אותם קצת. נראה מה קורה", ענתה. וואלה, יכולת להגיד לי "אל תתקשר אלינו אנחנו נתקשר אליך", חשבתי לעצמי. "סבבה, הגיוני, שיהיה לילה טוב" אמרתי, תמים שכמותי.
אני יודע, כי מי שרוצה מושכת את הרגע, אומרת "לילה טוב, ממש נהניתי איתך, ושלח סמס כשתגיע הביתה". אני מכיר את המבט הזה, כשאתן רוצות. ואני מכיר את המבט כשלא. אז מה למדנו היום חברים? שימו לב לסוף, דרכו תדעו אם היא בעניין או לא. ככה לא תתאכזבו ולא תפתחו ציפיות שווא. נו, אני אומר לכם שהיא לא רוצה. בואו נתערב שהיא לא רוצה. מתערבים?
תודה לרוית לאלזר - שדכנות מודרנית / אימון ליצירת זוגיות ולקבוצת "בחורות ובחורים שווים בין חברים-העמוד הרשמי"
רוצים לספר לנו את סיפורי הדייטים שלכם? כתבו ל- nitzan.senior@mako.co.il