אם זה היה תלוי בי, הייתי דואגת שהעונה החדשה של "בנות גילמור" בנטפליקס (שתחל ביום ו', 25.11) תיפתח בשיחה בין רורי, כתבת בבית הלבן, לבין ברק אובמה (האמיתי) ברגעיו האחרונים כנשיא ארצות הברית. אבל יש לי איזו הרגשה מבעיתה שזה לא יקרה. במקום זה, סביר להניח שנראה את רורי, בעלה והתינוק שלהם (או במקרה הגרוע יותר – תינוקת), כשהם חוזרים לגור בסטארס הולו אחרי שנקלעו לקשיים כלכליים וצרות בזוגיות. איך אני יודעת את זה? כי צפייה חוזרת בכל העונות של הסדרה בשבוע אחד חושפת את האמת על "בנות גילמור": הסדרה הזו היא לא בדיוק מה שחשבנו כשראינו אותה בגיל ההתבגרות.
"בנות גילמור" היא סדרה של פעם בדור. היא תפסה באיזה אופן חמקמק את כל מה שלא ידענו על עצמנו. אבל מהו בדיוק הדבר הזה, שלא ידענו על עצמנו? בצפייה חוזרת, בתור בן אדם מבוגר, זה ברור: לא ידענו שאנחנו איומות. היינו אנוכיות ומתיילדות. חשבנו שאנחנו טהורות וצודקות, ובעצם היינו מכשפות. היינו בנות 14, או 18, או 20, והסדרה לא לימדה אותנו שום דבר חדש על החיים כמו שהכרנו אותם – היא רק הציבה מראה מול המחשבות החצי-אפויות שלנו. בשבוע האחרון צפיתי שוב, מההתחלה עד הסוף, בכל הפרקים של "בנות גילמור", והבנתי: כל מה שחשבנו על הסדרה הזו היה לא נכון.
הגילמור הכי מוצלחת היא אמילי
נהוג לחשוב שהמתחרות על תואר "הגילמור הטובה ביותר" הן לורליי ורורי. טעות. הגילוי הכי מזעזע בצפייה החוזרת בסדרה הוא שהמתחרה היחידה בקרב על התואר היא אמילי גילמור.
אמילי היא אישה שנולדה בשנות ה-40 למשפחה שמרנית והגשימה את מה שהיה מצופה ממנה – היא נישאה לגבר עם עתיד מבטיח, והפכה להיות אשת החברה הגבוהה ורעיה במשרה מלאה. אבל היא הבינה שהעולם משתנה, ושהיום רצוי שלנשים יהיו תכניות אחרות מלבד להיות אם ורעיה. עבור הבת שלה, לורליי, היא רוצה עתיד אחר – שתלך לקולג' איכותי ותצא לעבוד. כשלורליי נכנסת להריון בגיל 16, אמילי לא מוותרת על התכנית המקורית, ומציעה לעזור לה לגדל את התינוקת.
אבל לורליי בת ה-17 מחליטה לעזוב את הבית יום אחד בלי להודיע, בלי כסף ובלי אמצעים, ומוצאת את עצמה גרה במחסן של בית מלון ועובדת כחדרנית. היא מתעלמת מאמילי במשך 16 שנים (מלבד ארוחה פעם בשנה בחג המולד), ואז, בפעם הראשונה שהיא באמת צריכה כסף בחיים האלה, היא פשוט דופקת בדלת שלה ומבקשת אותו (גוגל מעלה הערכה שמרנית: ארבע-מאות אלף שקל לשלוש שנים). אחר כך היא מתרעמת על זה שהכסף מותנה בשעתיים בשבוע ארוחת שישי – מה שרובנו עושים גם ככה, ובחינם, או לכל היותר בעבור השתתפות בשכר דירה.
אמילי מגשימה כל מה שאפשר לצפות לו מאדם: להתקדם צעד אחד קדימה במחשבה החתרנית, לבקש בשביל הבת שלך קצת יותר עצמאות משהיתה לך, לסלוח לילדים שלך על הטעויות שהם עשו. לורליי, לעומתה, היא ההפך הגמור: האישה שלא מצליחה לסלוח לאמא שלה על דבר. הלוואי עלינו להתמודד עם החיים בהצלחה כמו אמילי.
המחשבה התכופה ביותר שעוברת לנערה בראש כשהיא צופה בבנות גילמור היא "למה אמא שלי היא לא לפחות קצת כמו לורליי?" ובכן, דעו לכן: לורליי היא אדם נוראי. מדובר באישה שבתחילת הסדרה היא בת 32, בסופה בת 40, ולכל אורכה היא מתנהגת, מתלבשת ואוהבת כמו נערה. היא מדברת ומדברת מהר ובלי להקשיב, וברוב הזמן נדמה שהיא מדברת כי היא אוהבת לשמוע את הקול של עצמה. היא כמו החברה שמכריחה אותך להקשיב 25 דקות להודעות השנונות שהיא שלחה בחזרה למאהב הטרי שלה, אבל כל החיים. היא יודעת לצטט משפט אחד מכל סרט או ספר של תרבות פופולרית אבל לא להגיד מחשבה אחת מעניינת על שומדבר.
נכון, היא בנתה את עצמה מאפס, אבל גם זה לא מדוייק – היא קצת כמו היפסטרית שעושה את עצמה ענייה עד שהיא מתקשרת לאמא ואבא שיעבירו לה כסף כדי לסגור את המינוס. הפגישה המחודשת עם לורליי מזכירה את הרגע הזה שאת פוגשת את החברה הכי טובה של החברה הכי טובה שלך כדי שתתכננו לה יחד מסיבת רווקות. את מסתכלת עליה ולא מבינה מי אוהב את האישה הזאת אהבת אמת, או בעצם: מי יכול להיות לידה אפילו חמש דקות.
על רורי אין הרבה מה להגיד. כשהיא מקבלת את המקבילה ל-750 בפסיכומטרי האמריקאי, במקום לשמוח היא מתבאסת שהיא לא הצליחה יותר בחלק המילולי, ולכן מפסידה אוטומטית בתחרות הזו.
פמיניזם זה יותר מלהיות אישה יפה ולהצליח בעולם
זה נכון, יש משהו אמיץ ופמיניסטי במה שלורליי עושה – בוחרת לחיות את החיים בלי גבר, לא מסכימה להתפשר על פחות ממה שהלב שלה רוצה. אבל פמיניזם זה יותר מלהיות אישה יפה ולהצליח בעולם. סוקי, החברה הכי טובה והשמנה של לורליי, הייתה מתה אם היא הייתה שומעת את השיחה הזאת בין לוק ולורליי:
בקטע הזה השניים חוזרים מיום קניות ומגלים שהם לקחו בטעות שקית של מישהי אחרת. בתוכה הם מגלים תחתונים ענקיים, ולורליי אומרת: "רק המחשבה שיש אישה שהדבר הזה מתאים לה מבעיתה אותי". כשבשקית מתגלות נעלי בית בצורת חתולים היא מוסיפה, "אוי, מסכנה, היא רווקה" – וחושפת את התוכנית כולה במערומיה.
בהזדמנות אחרת, כשמישל, הפקיד הגיי של המלון מבקש שידברו עם העובדים על הטרדות מיניות, היא אומרת בתדריך משמרת: "שאף אחד לא יגע במישל במקומות משונים" ועוברת הלאה.
אבל העניין שמטריד אותי אפילו יותר מהעובדה שהנשים האלה מצליחות לאכול ולאכול, לשנוא ספורט, ולהישאר רזות, לא רק בגיל 16, אלא גם בגיל 40, הוא הזוגיות של לוגאן ורורי.
ככה זה מתחיל: הם נפגשים, הוא מודיע לה שהוא רוצה רק סקס ולא יחסים, והיא עונה לו את התשובה המוכרת – "ברור שרק סקס, אני הכי זורמת". כמה שבועות אחר-כך היא מגיעה אליו אחרי שהיא בכתה כל הלילה בגללו, מסריחה ומוזנחת ובהאנג אובר, ואומרת שרק סקס לא מתאים לה יותר. ומה הוא עונה? "יאללה, בואי ננסה להיות זוג אמיתי". למזלי שכחתי מהסצנה הזאת. אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אם היא הייתה נשארת בזיכרון שלי בתור מדריך לדייטינג בעיר.
האמא שאת לא תהיי אף פעם
צפייה חוזרת בכל הפרקים של בנות גילמור היא חוויה משמחת מאוד. אני ממליצה על מרתונים במסכי ענק לפני העונה החדשה. אבל היא גם תמרור אזהרה עבורנו. לורליי היא כמו הגרסה הנשית של מארק לורינג, הדמות שמגלם ג'ייסון בייטמן בסרט "ג'ונו". בסרט, מארק ואשתו רוצים לאמץ את התינוק שג'ונו בת ה-16 עומדת ללדת. הוא נראה כמו האב לעתיד הכי מגניב בעולם: מנגן בגיטרה, אוהב סרטי אימה, ומצליח להתחבר לנערה בת 16 בקלות מפתיעה – ואכן, ג'ונו מתה עליו בהתחלה, עד שהוא כמעט מנסה לנשק אותה והיא קולטת שהוא סתם דוש. בהמשך, ג'ונו מבינה שההורה הטוב באמת היא אשתו ונסה – זו שיש לה עבודה מסודרת ומשאירה את הכיור בלי כלים בסוף היום – ולכן היא מוסרת לוונסה את התינוק לאימוץ גם אחרי שמארק עוזב את הבית. לעצמי בת ה-16 הייתי אומרת: גו'נו חכמה, תהיי כמו ג'ונו.
היום אני יכולה להגיד שצריך לחשוד מיד בכל אמא שהבת שלה אוהבת אותה ככה בגיל 16. כשיהיו לכן בנות, אל תצפו מעצמכן למלא את תפקיד לורליי. כשהן יגדלו, הן יבינו שהאמא שהן באמת צריכות היא אמילי.