העולם עצר השבוע את נשימתו: אנה פרנק סיפרה בדיחה גסה. חוקרים הצליחו לפענח טקסטים מחוקים מתוך היומן שלה, שהיא ניסתה להסתיר עם נייר דבק, ובזכות עבודת הקודש שלהם גילינו ארבע בדיחות על סקס וסיפורים על מחזור. "היומן שלה הוא נכס מורשת עולמי", הסביר מנהל מוזיאון אנה פרנק, "הקטעים האלה מקרבים אותנו אליה". בארור, מורשת, זה מה שחשוב לך פה, נורא חשוב לפשפש בתחתוני המחזור של ילדה בת 14 בשביל שלא תהיה שואה שנייה, לגמרי. 15 יורו אמרת שעולה כרטיס למוזיאון שלך, כן? היה שווה לשחזר אותיות מחוקות מהמאחורה של הסלוטייפ במשך שנתיים.
אבלהאמת שלא צריך אפילו קשקושי מורשת כדי לפרסם מחשבות אינטימיות של ילדה בלי רשותה. רק לאחרונה הוציאו "ידיעות אחרונות" ספר עם קטעים מיומנה האישי של תאיר ראדה, מסמך מרגש ומטלטל ב-98 שקלים בלבד, כדי שכולנו נוכל לרייר על המחשבות האינטימיות של ילדה שהניחה שאיש לא יקרא אותן. ואפילו לא הייתה צריכה להיות שואה בשביל שזה יהיה לגיטימי.
חובת המציצנות
מתי החלטנו שהזכות לפרטיות זה משהו שפג תוקף ברגע שמתים? הרי לא מדובר פה בסיפור גנוז של קפקא, שאפשר עוד להתפלסף אם מותר לפרסם אחרי מותו כי זה חלק חשוב מהיצירה שלו וכי זה, למרות הכול, רק סיפור. לא פרנק ולא ראדה בחרו לשתף את מחשבותיהן עם העולם, הן בסך הכול ילדות שאיתרע מזלן להפוך לסמל, ומרגע זה נשמתן פרוצה לכל רוח. הפחדים הכי עמוקים, המחשבות הכי כמוסות, דברים שהן ביקשו להצפין מפני כל עין שופטת, מבקרת, חומדת או מזלזלת – הם עכשיו נחלת הכלל, זמינים לכל אידיוט משועמם עם ווייפיי.
בכל תחום אחר בחיינו, מציצנות נחשבת לתכונה מגונה. מעולמות הטראש, הריאליטי, הרכילות. אך ברגע שמושא ההצצה שלנו מת בנסיבות טרגיות, יצר המציצנות שלנו מקבל העלאה בדרגה: עכשיו זה "חשוב" לקרוא את היומן של אנה פרנק, עכשיו זה "מרגש" להתחבר לעולמה של תאיר ראדה, וזו אפילו "חובה" לקרוא את הספר על דפנה מאיר. המוות מקדש את המציצנות, הופך אותה לערוץ התחברות מיסטי לנפשו של המת. אבל אנחנו שוכחים שלפני שהמת היה מת, הוא היה גם בנאדם, שאולי לא רוצה שום חיבור מיסטי איתכם, אבל מצבו הנוכחי מונע ממנו לעשות לכם בלוק. אז אוקיי, זה מובן לחלוטין שאם שכולה תקרא את יומניה של בנה המת כדי להקים אותו לתחייה במילותיו, אם היה לה וידיאו שלו בשירותים גם בזה היא הייתה צופה בהתרגשות. אבל מה זה עניינם של לקוחות סטימצקי על מי תאיר הייתה דלוקה, מה נותן לכל סוטה מהרחוב את הזכות לקרוא בקלות כזאת על גילויי המיניות של אנה, איך כל כך בקלות אנחנו מוכרים אותן?
תהיו מתים ותשתקו
כשהייתי ילדה וכתבתי יומן אישי, היה לי חשש מגלומני שמתישהו אני אירצח בהירואיות ואנשים יקראו ביומנים שלי בתירוץ שזה מכבד את זכרי או וואטאבר. אז כתבתי בעמוד הראשון באותיות ברורות ונחרצות "אסור לקרוא אפילו אם אני מתה!". גם הבת של מנחם בן, כינרת, כתבה הצהרה מתחננת כזאת בעמוד הראשון של היומן האישי שלה. איך אני יודעת? כי ההצהרה עצמה מופיעה בספר שפרסם מנחם בן אחרי מותה, שמכיל קטעים חושפניים מהיומן שלה ב-96 שקלים עם הנחה לשבוע הספר. כמה ציני אתה צריך להיות בשביל לפרסם בספר את הבקשה שלא לפרסם אותו? אני בטוחה שלבן לא הייתה כוונה רעה והוא רצה להנציח את זכר בתו, אבל חסרות דרכים להנציח ולזכור שלא דורסות את הרצון של המונצח? האם לא הייתה דרך לכבד את זכרה ואת סיפור חייה של דפנה מאיר, שלא כללה פריצה למייל שלה וקופי-פייסט למסמכים פרטיים? למה המוות מבטל עבורנו את הדבר שבמהלך חיינו הוא הדבר הקדוש לנו ביותר?
נדמה שהרצון של המת הוא הדבר האחרון שחשוב לנו באישיותו. אנחנו נהנים להתרפק על איזה בנאדם מיוחד הוא היה, איזה דברים משוגעים הוא עשה, וואו הוא סיפר בדיחות גסות זה ממש מקרב אותנו אליו כי זה מוכיח שהוא היה אנושי. תכונות ואנקדוטות זה כיף כי אפשר לנכס אותן לעצמנו, אבל רצון זה כבר אינדבידואלי מדי, תובעני מדי, חי מדי. הוא דורש מאיתנו להקשיב, להתחשב, להתפשר, להקריב, ואנחנו שמחים להיפטר מהטרחה הזאת בהזדמנות הראשונה. אנחנו אוהבים את יקירינו, ברור, אבל פחות אוהבים להקשיב להם ולמי שהם באמת. אנחנו מעדיפים את המתים שלנו בתור סיפור פאסיבי שנוכל לספר לעצמנו ברגעי הבדידות, ואם אפשר, גם לגבות עליו 15 יורו דמי כניסה.