אני אתחיל דווקא מהסוף, כי בכל וויכוח על גבולות הסאטירה תמיד יצוצו הדוגמאות הנגדיות, מלוות בהקנטה "מעניין שבמקרה הזה דווקא כן הפריעה לך הקריקטורה, אז למה רק לשמאל מותר?"

אז כן, כל הקריקטורות הבאות הן לגיטימיות, ללא הבדל דת גזע ומין:

פוליטיקאים מצוירים כחזירים.
מתנגדי ביבי מוצגים כנחשים.
אבי גבאי מוצג כקוף.
פיטשופ חזיר ברחבת הר הבית.
חיקוי של ליברמן מצדיע במועל יד.
קריקטורה של איש בחולצת מרצ דוקר בגב חייל צה"ל.
ברבי עם תפילין.
רבין עם כאפייה.
סתיו שפיר על אופניים בלי מושב.
מוחמד.

כן, כל הדימויים האלה פוגעניים, חסרי טעם או סתם מעוררים אי נוחות. וזה מצוין, כי זו תפקידה של קריקטורה, וזו המשמעות של דימויים ושל שפה ויזואלית, להלום בך עם חיזיון מטריד כדי להעביר נקודה. ליברמן לא באמת נאצי ומרצ לא באמת רוצחים חיילים, הדימויים הם מוקצנים אך המסרים שלהם לגיטימיים. ואם קשה לכם לקבל את זה בגלל המעורבות הרגשית הגבוהה בבלגן המזה"תי שלנו, נסו לגגל קצת קריקטורות בחו"ל. תמצאו גם בעיתונים נחשבים ומרכזיים קריקטורות פוליטיות שבהן מפלגות דוקרות אנשים בסכין, מתהדרות בסממנים נאציים או סתם באף של חזיר וגוש חרא על הראש. זה לא קריזה פרטית של אבי כץ או בידרמן או אראל סג"ל, ככה עושים סאטירה חזותית: בועטים לך בעין.

העוול העיקרי בסיפור הג'רוזלם ריפורט הוא יחס העיתון למאייר אבי כץ, ובריחת העורך מאחריות לאחר שהוא עצמו אישר את הקריקטורה לפרסום. אבל מעבר לפשע העיתונאי הספיצפי הזה, סיפור החזירים מצטרף לשרשרת ההיסטריה האינסופית שנוצרה בשנים האחרונות, היסטריה שמטפחים היטב כל אלה שיכולים לגזור עליה רווח פוליטי. כבר כתבתי בזמנו על פאניקת זרחוביץ' והתפילין, שרוב הדתיים שאני מכירה פשוט לא הצליחו להיעלב מהבדיחה כמו שבנט ציווה עליהם, והפרוצדורה חוזרת על עצמו כל פעם מחדש: העם לא מתרגש, הפוליטיקאים צורחים "נו תיעלבו כבר אתם לא רואים שזאת הסתה ואוטואנטישמיות וטרור איורי", אז העם בלית ברירה נעלב. וגם אם העם היה נעלב באורגינל בלי עידוד פוסטים ממומנים של קשר עם הבוחר, אז מה? זה כל כך נורא להיעלב? הרי אף אחד פה לא נכנס אליכם הביתה, הפיל לכם את הקפה מהיד וצעק "התינוק שלך מכוער", העלבון לא אישי או פולשני, הוא חלק מדיאלוג ציבורי בין תפיסות ואג'נדות. הוא לא מתקיים במרחב אינטימי ורגשי אלא במדורי דעות בעיתונים ותכניות פאנל ביקורתיות. והעלבון הוא חלק חשוב ממנו.

אלא שהשיח סביב קריקטורת החזירים שוב מפספס את המהות, ומתמצה בוויכוח בין מחנה ה"זה דימוי מחוות החיות, איך לא הבנתם" ומחנה ה"זה דימוי אנטישמי, אי אפשר לנתק את החזיר מהמשמעות שלו ביהדות". אגב, ברור שאפשר לנתק. לחזיר יש היסטוריה מטאפורית ארוכה, גם מי שלא קרא אורוול בחיים יידע לקשר בינו לבין נהנתנות, שחיתות או גרגרנות. העובדה שהוא גם סמל לטריפה ביהדות לא יכולה לבטל את העוצמה שלו כדימוי פוליטי, ולא פלא שקריקטוריסטים מרבים להשתמש בו. אם הקריקטורה החזירית הייתה מתפרסמת בעיירה גלותית קטנה ונרדפת, אולי עוד אפשר היה להבין את הרגישות, אבל במדינה יהודית ריבונית אפשר לצפות לפחות התקרבנות כשקריקטוריסט עושה פוליטיקאי עם אף חזיר כמו בכל עיתון אחר בעולם. הרי אם באמת קיימת רגישות יהודית כל כך גדולה בישראל לדימויי חזירים, למה כולם פה אומרים אחד לשני בכיף "תפסיק להתחזר אחי" ו"איזו חזירות מצדך" בלי שאף אחד יתעלף מאזכור החיה הטמאה? כי גם לאהבל הכי חסר קונטקסט כאן ברור שהחזיר הוא דימוי נהנתני, במקביל להיותה סמל הטומאה היהודי, סמל הטינופת האסתטית והחבר הכי טוב של פו הדוב. תרבות, אתם יודעים, יש לה כל מיני מושגים ואיקונים, לא הכול קם ונופל על תפריט ההמלצות בספר ויקרא.

אבל כאמור, אפילו ההתנצחות סביב "החזיר – אנטישמי או סתם מגעילול" היא משנית כאן. גם אם כץ היה מרפרר במפורש באיור שלו לחזיר כסמל הטומאה ביהדות, גם אז הייתה הקריקטורה לגיטימית. קריקטורה היא תרגיל ספרותי, משוואה מטאפורית, והמרחב המטאפורי הוא תמיד לגיטימי. המשל חופשי ממגבלות, השאלה היא רק מה הנמשל: אם המסר של הקריקטורה מסוכן, גם דימוי חלבי וסולידי לא יכשיר אותה. ואם המסר עצמו מותר בגבולות חופש הביטוי (נניח – האינטרסים של רבין זהים לאינטרס הפלסטיני; באג'נדה של ליברמן יש אלמנטים פשיסטיים), הכסות המטאפורית שלו לא באמת משנה. ויהא זה אף חזיר, סכין מדממת או כאפייה.

"בשארלי הבדו זה נדמר פחות טוב", כתב יועץ התקשורת נדב שטראוכלר. "במדינות אחרות היו שוחטים על דבר כזה", טענו טוקבקיסטים. אבל אנחנו הרי לא רוצים להיות כמו באותן מדינות אחרות ולא רוצים לפחד מציורים כמו הטרוריסטים של הבדו. אנחנו מדינה מערבית, שמבינה את החשיבות של סאטירה ומבינה את המשמעות של אמנות ושל סובלימציה תרבותית; שרוצה להשתתף כמו שאר מדינות העולם במשחק האינטלקטואלי הזה של החלפת סמלים ורעיונות ולא אמורה לייחס כוחות אופל מאגיים לדימוי מצוייר. אנחנו לא רוצים לאסור על ציור מוחמד, אנחנו לא נמחק דמויות מהמילון החזותי שלנו ולא נפגע באנשים שישתמשו בהם. אנחנו אולי עם הספר, אומת המילה הכתובה, אבל ציור לא יהרוג אותנו.

וכדי להמחיש את הנקודה, אסיים בציור של מוחמד.