30 שנה אחרי ש"הנסיכה הקסומה" הגיח לקולנוע, והפאנדום לוהט מתמיד. אנשים עדיין אומרים "אז יו וויש" ו"אינקונסיבאבל", מדביקים על ויכוחים פוליטיים בפייסבוק ממים של "יו קיפ יוזינג דאט וורד", וגם בגיל 41 קשה לדמיין את פרד סבאג' בלי שמיכה מסביב לצוואר. השילוב של אגדה עם מרכיבים קלאסיים, הומור מודרני, קיטש ואנטי-קיטש ומג"בים, הצליח להדליק דור שלם פלוס ולהפוך לקלאסיקה מתמשכת. אז קודם כל מזל"ט על ההישג ועל היום הולדת, מאחלים רחלי וכל מערכת מאקו. אבל עם כל הכבוד לממים של איניגו מונטויה, הסיפור הבאמת מעניין הוא על האופן שבו "הנסיכה הקסומה" נכתב מלכתחילה – תעלול ספרותי מתוחכם שהוליך שולל לא מעט קוראים בזמנו, ובעצם גם כיום.
מי באמת כתב את "הנסיכה הקסומה"?
בשנת 1973 יצא לאור ספר בשם "הנסיכה הקסומה", שהוצג כ"מעשייה קלאסית של ס. מורגנסטרן, שקוצרה ונערכה על ידי וויליאם גולדמן". ואכן, לפי המתואר בהקדמה, הספר היה תקציר מודרני של אגדה עתיקה המספרת על ווסלי ובאטרקאפ, על אהבת אמת והרפתקאות נועזות. את האגדה המקורית של ס. מורגנסטרן, כך מוסבר בהקדמה, קיצר וערך התסריטאי וויליאם גולדמן, שהעיף החוצה את כל הקטעים המשעממים שהופיעו במקור – תיאורים היסטוריים ופלפולים פוליטיים ו-23 עמודים של תיאורי כובעים – והשאיר רק את האקשן, קרבות ועינויים וביצות אש וכל השיט שאנחנו אוהבים עד היום.
גולדמן מתאר בהקדמה את התלאות שעבר עד שהצליח לשים את ידו על הזכויות לספר המקורי של מורגנסטרן: איך ביקר בספרייה הלאומית של פלורין ושוחח עם היסטוריונים וחוקרי ספרות, הסתבך משפטית עם הממונים על עזבונו הספרותי של מורנגסטרן, ועל הדרך נקלע למשברים משפחתיים משל עצמו, עם בנו ג'ייסון ואשתו הלן שממררת את חייו, כשהעבודה על "הנסיכה הקסומה" משמשת לו מקלט מפניהם וממלאת אותו סיפוק. לאחר ההקדמה המאוד אישית ומפורטת הזאת, מתחיל סוף סוף הסיפור עצמו של מורגנסטרן, על באטרקאפ היפה ונער האורווה שלה וכל הפריפר טו דיי המוכר.
לאורך כל סיפור "הנסיכה הקסומה" מופיעות הערות השוליים הרבות של גולדמן, שמסביר בדיוק אילו קטעים נחתכו מהסיפור המקורי ולמה, כולל פרק שלם על תולדות פלורין שקוצץ כמעט כולו, כי לדעתו של גולדמן היה משעמם והפריע להתפתחות העלילה. "אני מקווה שחוקרי תולדות פלורין יבינו שלא הייתה לי שום כוונה לחבל בחזון של מורגנסטרן", מסיים גולדמן את הערת השוליים. ככל שמתקדמת הקריאה, הולכים הקוראים ומפנימים את ההיררכיה הספרותית שלפניהם: מורגנסטרן הוא המחבר האירופאי הרציני, שייצר אגדה המשלבת בתוכה איזכורים היסטוריים ודיונים פוליטיים נוקבים, ואילו גולדמן הוא העורך קל הדעת שמקצץ בקטעים הארוכים כדי להתאים אותם לקהל האמריקאי המפונק.
וכאן היה טמון העוקץ: כי הספר כולו היה, למעשה, בדיה, פרי דמיונו של וויליאם גולדמן. אין ולא היה מעולם סופר בשם ס. מורגנסטרן. לא היה שום מחקר, שום מסע מפרך להשגת זכויות, ולמותר לציין – אין כזה מקום פלורין. גולדמן לא ערך כי אם המציא בעצמו, מההתחלה עד הסוף, את סיפור "הנסיכה הקסומה". הוא לא קיצץ מהמקור את הקטעים הארוכים - הם מעולם לא הופיעו בספר מלכתחילה. הערות השוליים שלו, שהסבירו אילו סצינות הושמטו מהספר, היו למעשה חלק מהיצירה. אפשר לומר שכל הערת שוליים שתיארה מה היה בקטע המקורי שנמחק, בראה אותו בעצם ההתייחסות אליו. הצנזורה סיפרה בעצמה את הסיפור.
ולא רק מורגנסטרן ופלורין הומצאו לטובת התרגיל הזה - גם אשתו הפסיכולוגית ובנו המעצבן של גולדמן, וכל האנקדוטות המשפחתיות שגולדמן חושף על עצמו בנדיבות בהקדמה, לא היו ולא נבראו. אין ג'ייסון ואין הלן. ההקדמה גם היא אגדה. האמפתיה שפיתחנו כלפי מחבר ההקדמה המסכן, שטורח על השגת הזכויות לספר ובמקביל מתמודד עם התפרקות התא המשפחתי שלו, היא לא יותר רלוונטית מהרגשות שפיתחנו כלפי הדמויות הפיקטיביות של איניגו או פזיק. האגדה, ההיסטוריה והרכילות – כולם למעשה באותה מדרגה, צורות שונות של בידור מומצא. אם להשאיל קטע מתוך "הנסיכה הקסומה" – אנחנו הגמד ויזיני, מנסים שעה להחליט אם האיש בשחור החליף בין הגביעים או לא, מנחשים איזה גביע הוא המורעל, ובסוף מתברר ששניהם מורעלים. וגולדמן מנצח.
"תקבלו בדואר את הסצנה שצונזרה... טיהי!"
המונח לא היה קיים בשנת 1973, אבל אין ספק שגולדמן הטריל את הקוראים שלו, שרבים מהם האמינו ש"הנסיכה הקסומה" הוא אכן סיפור עתיק יומין, שהתמזל מזלם לקרוא את התקציר הקל לעיכול שלו. אבל ההטרלה חרגה גם מחוץ לגבולות הספר: באחת מהערות השוליים, מגלה גולדמן לקוראים שאחת הסצנות בספר נגנזה, בהוראת עורכי הדין הממונים על עזבונו של מורגנסטרן. "אבל אם אתם רוצים לקרוא את הסצנה הגנוזה, שלחו מעטפה לכתובת הבאה ותקבלו אותה בדואר", הוא מבטיח, ומציין את הכתובת למשלוח המעטפה. הקוראים שהרימו את הכפפה ושלחו את הבקשה, קיבלו בחזרה מכתב המודיע כי עקב סיבוכים משפטיים, הזכויות לסצנה הגנוזה יופשרו רק ב-1978, מצטערים.
הקוראים לא ויתרו, חיכו חמש שנים ושלחו שוב את הבקשה, והפעם התבשרו שבמכתב הקודם נפלה שגיאת הדפסה, והכוונה הייתה בעצם לשנת 1987. תשע שנים אחר כך, קוראים שניסו שוב את מזלם קיבלו בחזרה מכתב המודיע כי התהליך שוב הוקפא, הפעם בעקבות קשרי מסחר בין מדינת פלורין לנאס"א בארה"ב. "אבל הי, לפחות יצא הסרט!" מוסיף גולדמן במכתב, ואכן, ב-1987 – 15 שנה לאחר שיצא הספר לאור – כבר הפכה "הנסיכה הקסומה" לסרט בבימוי של רוב ריינר. סרט כיפי, מצחיק ופופולרי בהחלט, אבל אין בו שום זכר למשחק האמת והשקר המתעתע שאיפיין את הספר עליו הוא התבסס. יש טריקים שטובים רק לספרות, כנראה.
המהדורות המאוחרות יותר של "הנסיכה הקסומה", אגב, כבר לא מפרסמות כתובת דואר למשלוח בקשה לסצנה הגנוזה, אלא מספקות לינק אינטרנטי ישיר אליה. כמובן, הלינק לא מוביל לשום סצנה כתובה, אלא רק לשלושת המכתבים המתחמקים הקודמים, שמאשימים את עורך הדין של מורגנסטרן, מר קרמיט שוג (טוב, הם היו צריכים לנחש לבד שהשם הזה מומצא). ה"סצנה הגנוזה" מעולם לא נשלחה לאיש, וכיום כבר די ברור שהיא לא נכתבה בכלל.
באופן דומה קידם גולדמן את השמועה לספר המשך של "הנסיכה הקסומה": במהדורת ה-25 שנה לספר, ציין גולדמן כי הוא מנסה להשיג בימים אלה את הזכויות ל"תינוקה של באטרקאפ", ספר ההמשך המקורי של מורגנסטרן ל"נסיכה". במהדורת ה-30 שנה כבר פורסם קטע מתוך הספר שכביכול הושג בעמל על ידי העורך הבלתי נלאה, ובו סיפור חטיפתה של ווייברלי, ביתם של ווסלי ובאטרקאפ, פלוס פלאשבקים מהעבר של איניגו וסצנת מותו של פזיק. גולדמן מבטיח שם שספר ההמשך המלא יראה אור עד 2023, אבל אפשר להניח שכמו הסצנה הגנוזה שפרסומה נדחה שוב ושוב - גם כאן מדובר בלא יותר מבדיחה על חשבון המעריצים. אפשר לראות את זה כגימיק מתיש שחוזר על עצמו, או הטרלה נפלאה שעדיין לא נס ליחה, או אמירה מתוחכמת על יחסי יוצר וקהל. ואולי ההסבר הרבה יותר פשוט, שכן כפי שהודה גולדמן באחד הראיונות איתו, הוא ניסה שוב ושוב לכתוב את "תינוקה של באטרקאפ", אבל זה פשוט לא הולך לו. גם זה קורה. בינתיים, נשמח להסתפק בסיפור ההרפתקאות הקלאסי שלמדנו לאהוב ולצטט, ולחגוג לו שלושה עשורים. אינקונסיבאבל לכולם.
