בכל שנה זה מפתיע מחדש. מגיעים לדצמבר, מסתכלים לאחור ומבינים פתאום שלא מעט סרטים גדולים עברו על המסך ב-12 החודשים האחרונים. אז נכון שבארצות הברית כוללים בסיכומים האלה את ג'אנג'ו, כוננות עם שחר, ארגו ולינקולן. אבל גם בלעדיהם הצלחנו למצוא עשרה פיצ'רים שיגרמו לנו לזכור את 2012 לטובה.
טד
באופן טבעי, ככל שאנחנו מתבגרים הטעם שלנו משתנה ומתפתח, אנחנו מתמתנים, הלהט שוכך ורובנו, בהנחה שאנחנו לא מירי רגב, מתעדנים קצת בקצוות. אבל יש דבר אחד נצחי, ליבה אישיותית קבועה שכמו יהלום או הדיאטה של דמי מור – אי אפשר לשבור. מדובר, כמובן, בבדיחות פלוצים. לא חשוב כמה הומור בריטי מעודן נצרוך במהלך חיינו, הדבר הבסיסי והפשוט שבסוף יחנוק אותנו, נו פאן אינטדד, יהיה פלוץ קולנועי מתוזמן היטב. "טד" מספק לנו לא מעט כאלו, והנה עוד אחת, וזו כשלעצמה סיבה מספיק טובה על מנת להכתיר אותו כסרט המוצלח של השנה. סיבה נוספת היא שהוא סרט מתוק, מצחיק, רגיש וכיפי גם בלי קשר, ואין סיבה לתפוס עליו תחת רק בגלל שהוא קומדיה מפגרת, כי זה סתם יהפוך אתכם לפלצנים. ולא מהסוג הטוב.
(נטע חוטר)
כמה טוב להיות פרח קיר
אולי הוא לא הסרט הכי טוב שיצא השנה, אבל הוא אחד מהמקרים הנדירים בו סך המרכיבים מתאחדים לכדי שלם חד פעמי, כזה שהשאיר אותי מייבבת על המושב בבית הקולנוע דקות ארוכות לאחר שהסתיים. "פרח קיר" ייתן בוודאי לסרטים המקובלים של מחזור 2012 לסחוף את עונת הפרסים, בזמן שהוא יעמוד שם בצד ויתבונן, ולא תמיד יבין מה הופך אותו למיוחד. אולי זה העיבוד המוצלח לרומן שלא בדיוק זועק "הפכו אותי לסרט", או אנסמבל של שחקנים צעירים ומוכשרים במיצג של הופעות מרהיבות, ובמיוחד עזרא מילר עם דמות שכל כך לא מדברת על קווין, ואמה ווטסון שמשאירה את הרמיוני הרחק בהוגוורטס. אולי כי הוא מזכיר קצת את "אנשים פשוטים" של רוברט רדפורד, דרמה כזו שתולשת לך לאט לאט את הלב, או פס הקול שהוא כמו המיקסטייפ שתמיד רצית שמישהו יכין לך. "כמה טוב להיות פרח קיר" הוא סרט התבגרות שנראה כאילו יש עוד המון כמוהו, וכמו הגיבור שלו, צ'רלי, לא תמיד תבחינו בו. אבל אם כן, הוא לא ייתן לכם לשכוח אותו.
(מאיה פז)
לופר
החיים הם מעגל. עיגולים קטנים שמתערבבים בעיגולים גדולים יותר, סביבה קרובה ורחוקה שמשפיעות אחת על השנייה במין מכניקה סיבובית יוצאת דופן. בחירות שעשינו או שלא עשינו, אנשים שפגשנו וכאלו שבחרנו שלא, כולם משפיעים בסופו של דבר על האופן שבו יתפתח העתיד שלנו. זה, בקיצור נמרץ מאד, הסיפור שעומד מאחורי אחד הסרטים הכי מורכבים וכיפיים של השנה האחרונה. לופר לא רק מפגיש בין הווה, עבר ועתיד, הוא מצליח לשלב את כל הטוב של "שליחות קטלנית" עם האווירה של "עיר אפלה", ומציע מאבק בין שלוש דמויות ראשיות (סיד, ג'ו הבוגר וג'ו הצעיר) שבסך הכל רוצות להמשיך לאהוב.
(אילן קפרוב)
סקייפול
אומרים שהוליווד אוהבת לשחזר הצלחות, וההצלחה הכי גדולה של הוליווד בשנים האחרונות היא "האביר האפל". פתאום דמויות ישנות ואהובות מקבלות את טיפול הכריסטופר נולאן - פחות קמפי, יותר מציאותי, יותר אפל. זו היתה הטענה נגד הבונד החדש - הוא אפל מידי, הוא רציני מידי, יש לו לפתע סיפור מקור, הוא אפילו מצהיר שכבר לא עושים עטים מתפוצצים. הבעיה היא שזה עובד - בונד, ולא בפעם הראשונה, נכנס עם הראש היישר אל תוך הסיפור של הסוכן הידוע בעולם. הפעם זה גם מצליח לו - סם מנדז, זוכה האוסקר הראשון ששם את ידיו על סדרת בונד, מספק לה כניסה מרגשת אל פנתיאון סרטי הבונד. טריפו אמר פעם שדוקטור נו הוא הסוף של הקולנוע כמו שאנחנו מכירים אותו. חמישים שנים אחרי, סם מנדז סוגר מעגל עם אותה אמירה, ומספק לא רק בונד ענק, אלא סרט קולנוע ענק.
(שי רינגל)
ממלכת אור הירח
בשנים האחרונות חובבי הקולנוע אוהבים לתפוס תחת על ווס אנדרסון, הוואן שטיק פוני של אותו הקאסט והסגנון האסתטי. סרטו השביעי באמת לא מחדש הרבה מבחינת האופי של סרטיו – שוב דמויות תמימות שמוקפות בלוזרים טובי לב, עוד סביבת רטרו מגניבה (הפעם – שנת 1965) ולוקיישנים אסתטיים להחריד, עוד קלוז אפים על חפצים קטנים ועוד פסקול וינטג'י מגניב (מוזיקה קלאסית ופרנסואה הארדי). מה שאנדרסון כן מחדש בסרט הזה הוא סיפור האהבה העגול והשלם שכתב לשתי הדמויות הראשיות בסרט, בנות ה-12. העולם התמים שנוצר מסביב לשני הספק-ילדים, ספק-נערים, הוא אחד מהיפים והמרגשים שנראו השנה על המסכים. לא רק שממלכת אור הירח עושה נא אחד גדול לכל מבקריו, הוא סיפק גם את ההשראה לתחפושת הזוגית הכי יפה של האלווין 2012.
(עידית נרקיס כ"ץ)
חיות הדרום הפראי
השנה הייתה מלאה בסרטים גדולים, רווחים, תלת ממדיים במראה וחד ממדים בתוכן. מעטים מהם הותירו חותם, ומעטים עוד יותר השאירו תחושה של חוויה קולנועית מרגשת. על רקע הנוף הצחיח הזה, "חיות הדרום הפראי" זהר עוד יותר, אם כי סביר להניח שהיה בולט גם בשנים עם יבולים קולנועיים דלים פחות. ההפקה העצמאית על "האשפאפי" הקטנה, שמתגוררת בביצות בלואיזיאנה, מצליחה בכל המקום שבו סרטים "גדולים" יותר נכשלים: הסיפור המקורי, המשחק מעורר השתאות וגם הרגעים שעלולים להיות קיטשיים מדי משתלבים היטב בעלילה. או במלים פחות עצורות: זה היה הסרט היחיד השנה שרציתי להכיר את כל הדמויות בו ולשבת לכוס קפה עם הבמאי שלו.
(נמרוד מירום)
המאסטר
פול תומאס אנדרסון הזה הוא חתיכת במאי שאפתן בן זונה. במאסטר הוא לוקח את הסגנון הכל אמריקאי הסיזיפי שלו מדרגה אחת למעלה בסרט שהותיר הרבה מאוד צופים מבולבלים. יותר מכל סרט אחר השנה מדובר באחד שדורש הסתכלות שניה ואולי אפילו שלישית. הכל בסרט הזה כריזמתי, מושך, מגרה. החל מעבודת הצילום הכי טובה של השנה, ועד למשחק הלא יאמן של חוואקין פיניקס. לצפות בפיניקס במאסטר זה כמו לצפות במישהו נגרר במורד גרם מדרגות אינסופי, בזמן שהוא מותיר אחריו שובל של דם. המאסטר הוא תבשיל האלכוהול הכי מסוכן באיזור. אתם יודעים שלשתות אותו יהרוג אתכם יום אחד, אבל אולי זה מה שכל כך טוב בו.
(שי רינגל)
מחוברים לחיים
מה לא נאמר על מחוברים לחיים? מצחיק, מרגש, נוגע ללב, שובר את מוסכמות המיינסטרים והכול נכון. אבל יש משהו בסרט הזה שגרם לי לצאת לרגע מהקופסא ולהתחבר למתרחש על המסך באופן שלא קרה לי כבר המון זמן. מעבר לסיפור המרגש שבסיס העלילה, הליהוק המצוין של שני השחקנים הראשיים, פרנסואה קלוזה ועומאר סיי, הציב אותי במערבולת הרגשות אותן חוות הדמויות בכל רגע נתון, וסחף אותי למסע רגשי מרתק, המספק ראייה פרופורציונלית לחיים האמתיים.
(יפעת השלום)
ההוביט
מה הלקח המרכזי שלמדתי מההוביט? פנטזיה זה לא לכל אחד. טרילוגיית שר הטבעות הצליחה להכניס לז'אנר הזה גם את שהוא לא חנון בהווייתו, אנשים שאף פעם לא חשבו שגמדים עם גרזנים או אלפיות סקסיות מחודדות אוזניים יכולים לעשות להם את זה. ואז הגיע ההוביט, ואיתו גם הביקורות. המרכזית שבהן: "איך אפשר להכניס ספר כל כך קצר לתשע שעות של סרט?" ומיד אחריה מגיעה: "אבל מה הסיפור פה? הם הולכים לגרש דרקון כדי שיוכלו לחזור לבית אבותיהם? וואו, מרגש".
ופה בדיוק אני חוזר למסקנה הראשונה שלי. אם כולם הצליחו להתחבר לסיפור הצלת העולם של שר הטבעות, פה כבר דרושים גיקים רציניים יותר. נכון, הסיפור הזה הוא לא דרמטי כמו זה של קודמו, אבל עדיין יש פה את כל המרכיבים לסרט פנטזיה מעולה: קרבות בין גמדים, אלפים, אורקים, גובלינים ומה לא. קסמים, חרבות, דרקונים, ובעיקר ארץ דמיונית גדושה בהרפתקאות. אני מניח שיסכימו איתי חבריי הגיקים חובבי הפנטזיה: במקרה של סרטים כמו ההוביט, כמה שיותר ארוך, יותר טוב.
(ניר ליברך)
עלייתו של האביר האפל
יש סיכוי סביר שלא ראיתי את סרט השנה שלי ל-2012. אני רוצה להאמין שזה היה יכול להיות "טד" או "ממלכת אור הירח", אבל ידעתי מראש שמה שלא יהיה, אין לי שום כוונה להחמיץ את "עלייתו של האביר האפל", הסרט הסוגר בטרילוגיה של כריסטופר נולאן. בטח אחרי שהסרט הקודם בסדרה, "האביר האפל", נכנס בקלות לרשימת עשרת הסרטים האהובים עלי (ככה זה אצל חנונים, אנחנו עושים רשימות), לצד סרטים שניים בטרילוגיות אחרות כמו "הסנדק 2" ו"האימפריה מכה שנית".
הגעתי עם מטען ציפיות לא הגיוני, בוודאי אם לשפוט לפי מסיימי טרילוגיות כמו "הסנדק 3" ו"שובו של הג'דיי", אבל כמעט ולא התאכזבתי. הוא אמנם לא התעלה לרמה של קודמו, אבל עדיין מדובר בסרט גרנדיוזי, עמוס אקשן, עשוי היטב ובסך הכל מהווה סיום ראוי.
(זוהר ישראל)