תראו איך החיים האלה מסתדרים: שבוע אחרי שיצא כאן סרט על בסיס סדרת ריאליטי, רק שאין לו שום קשר לריאליטי, יוצא כאן סרט בשם "ריאליטי" - וגם לו אין שום קשר לריאליטי.
השם הוא כשמה האמיתי של גיבורת הסרט, ריאליטי ווינר (כן כן, כמו "זוכת ריאליטי". הסרט לא מסביר למה, אז קראתי וגיליתי שאביה היה זה שבחר בו, מתוך תפיסה ששמות ייחודיים הם יתרון בחיים). אם זה לא נשמע לכם מוכר, אז אני חושב שתיהנו מסרטה של טינה סאטר יותר ממי שהסיפור מוכר לו. אבל תכף מגיע התקציר, כי בכל זאת, אז הנה גזר דין מקוצר כתחנת יציאה למי שמעוניין להישאר באפלה: סרט ייחודי הן ביתרונותיו והן בפגמיו, ובסופו של דבר יותר מראוי לצפייה.
אם אתם עדיין כאן, אז ווינר היא חיילת לשעבר שנחשדה בריגול כשהועסקה על ידי חברת קבלן שנתנה שירותים לסוכנויות מודיעין בארה"ב. היא הואשמה בכך שהדליפה לאתר The Intercept מסמך פנימי של ה-NSA, ובו פרטים על ניסיונות פריצה של האקרים רוסים למערכת ההצבעה בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016. זה היה סיפור כל כך גדול באמריקה שסאטר לקחה את הקלטות ה-FBI מיום מעצרה של ווינר והפכה אותן למחזה מדובר בשם "Is This a Room". הסרט, הראשון בקריירה שלה מבוסס על אותן הקלטות - ורק עליהן, מה שמעניק משמעות נוספת לכותרת "ריאליטי", ומהותית אומר שבעצם אין לסרט הזה תסריט במובן המקובל של המילה. זה יותר קרוב לשחזור דרמטי.
"ריאליטי" הוא סרט קטנטן, 83 דקות בלוקיישן אחד. המחויבות שלו לחומרי החקירה מתבטאת בשני דברים שיש בהם מן הגחמה: ראשית, סאטר חותכת שוב ושוב אל מסמכים וקטעי שמע שממחישים שאנחנו רואים את הדבר האמיתי, ובאיזשהו שלב נמאס לשמוע אותה נשבעת שהיא לא ממציאה. הגחמה השנייה היא ריסוק מוחלט של כל מה שאנחנו מכירים ככתיבה דרמטית, כי מה לעשות שהחיים אינם נענים לכללים האלה, והתוצאה היא בין השאר שאקדח שנתלה על הקיר במערכה הראשונה לא יורה במערכה השלישית ולמעשה נעדר ממנה לחלוטין (כן, ממש אקדח. הקיר כבר מטאפורי).
מרוב הבחינות האחרות יש כאן חוויה יוצאת דופן. הסרט נשען כולו על סידני סוויני, שמעבירה נהדר את התהליך שעוברת ווינר בחקירתה; במובן הזה יש יתרון גדול להישענות על ההקלטות, מפני שהתגובות שלה יושבות בול על העיקרון של "אי אפשר להמציא את השיט הזה". למען האמת, "ריאליטי" בונה מתח כמעט בלתי נסבל פשוט דרך ההבעות של סוויני - והבעיה היחידה היא שהסרט מצטבר לכדי תחושת "מה, זה הכל?", כי תכלס הוא נגמר איפה שהייתם מצפים ממנו להתחיל.
צפיתי אתמול ב"ריאליטי", והוא יושב לי מאוד חזק בראש כשאני כותב עליו עכשיו. יש בו משהו נורא חזק, וזה איכשהו לא סותר את זה שהוא גם די מתסכל. בדיוק כמו שאין בו כמעט שום ערך מוסף קולנועי - למעט הברקת עריכה שמופיעה ברגעים האסורים בפרסום, אבל חוזרת על עצמה יותר מדי - וזה לא משנה את העובדה שכיצירה שלמה הוא ראוי לתואר אירוע קולנועי, פשוט כי באמת שאין דברים כאלה. קטן קטן, אבל זה משהו ששווה לתפוס על מסך גדול. אגב, בפסטיבל הקולנוע ירושלים מוקרן השנה סרט שני על אותו סיפור, "ווינר" של סוזנה פוגל בכיכוב אמיליה ג'ונס; טרם צפיתי בו, אז אני לא יודע אם להמליץ או להזהיר, אבל נוצרה כאן הזדמנות מעניינת לתפוס את שניהם.